סלילת כביש-זיכרון יעקב/אברשה

קטע מ”הפלוגה וסביבותיה” (עבודה בכביש) זיכרון יעקב. אברהם לכטמן (אברשה לשם).

כביש הממשלה, עובדים יומית. השכר 15 גֶרֶש. אני וצירלין צועדים. עוברים ביצה ושוקעים בה עד הברכיים. אנחנו במקום. עגלת עמוסות אבנים באות מתפרקות ונוסעות. בתחילה הננו קובעים את הקצב. חלוצים! רכוב על סוס שחור עוברת “משמרת העבודה”. מהנדס בידיו שוט, פרצופו כפרצוף פלנטטור אמריקאי. העגלות מתנועעות ביתר שאת. עיני המהנדס משפיעות, על העגלונים הערבים כעיני הנחש על השפן. אנו כבר לא קובעים את הקצב.
עכשיו קובע אותו המהנדס הדוהר מקצה הכביש עד קצהו וממנו למחצבה. בלי הרף נשמע הקול המונוטוני “יַלְלָה”, יללה אימְשי. כפופי גב הננו זורקים את האבנים. המהנדס התרחק. העגלון הערבי לוחש “שוְוֶדי חַוָוגָ’ה שוודי”.
הערבים כולם מדברים עברית, אחדים גם יידיש, משוחחים בידידות. אך הרגעים הללו מעטים. המהנדס נמצא בכל מקום. נכנסתי לקצב העבודה ואי אפשר לפרק אבנים לאט. פרקנו עגלה, הנה שניה וכך בלי קץ.

חדשה: נעבוד 9 שעות ולא 8. הלשכה הסכימה לכך. השיניים חורקות בזעם. העגלון מתמרמר מה לבהמות למה נבזבז את כוחנו? המילים הללו משמחות אותי. החברה המעמדית כובשת את מקומה.

המהנדס הפסיק את העבודה בגנבו רבע שעה מיוחדת. הנני נוסע בעגלה הבייתה. הגב כואב, קשה להתכופף, הגענו לפרשת הדרכים. אני יורד מהעגלה ומחכה. הנה צירלין, נו?…עבודת פרך בדיוק. כאילו קרה את מחשבותי.
יגעים ורעבים הננו מטפסים על ההר. טעינו בדרך, מטפסים דרך הקוצים הדוקרים את הידיים והפנים. חיינו חיי כלב-חיי חלוץ.

ביום השני שוב אותו מקום. עובדים איתנו גם ברוך ומאיר. אין רואים את המהנדס, איהו? הייתכן? חיוך רחב משתרע על פני, “הכלא ופו” נסע לקנות כלום מ…חבל. מתחילים לעבוד, העגלות מתנועעות אט אט.
פירקנו עגלה ומחכים 10 דקות. לא עבודה כי אם בית הבראה. עגלה טבעה בבוץ וסתמה את הדרך, כולם מחכים חצי שעה, שעה, הננו שבעי רצון כה נעים לשכב על העשב תחת קרני השמש המחממות ולשמוע את קולות הערבים המעודדים את הפרידות שנתקעו. היום עובר, השמש שוקעת, יחד עם ערבי הננו מפרקים עגלה. צפצוף, הערבי משתנה בבת אחת, היכן ה”שווי שווי” שלו…אחת ושתיים והעגלה ריקה. העבודה נגמרה.