חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הַיַּעַר מאת: יצחק תבורי, תש”י 1950

הַיַּעַר

מאת: יצחק תבורי

מתוך “ידידי הגמדים”

 

 

הַשִׂיחַ שִׂיחִי, הַסְּנֶה סְנֵיִי –

אָמַר הַסְּנָאִי

-הַשֶׁמֶשׁ שִׁמְשֹׁי, וְהַתְּכֵלֶת שֶׁלִּי –

קָרָא הַכִּיְכִלי.

-הַשִּׁיר הוּא שִׁירִי, הָרֹן הוּא רָנִּי –

קָרָא עֶפְרוֹנִי.

 

הַיַעַר שָׁמַע וְצָחַק אַפְלוּלִי

-אֶתְּנָה אֶת כֻּלִי, אֶת כֻּלִי,

עֵצַי – עֲצֵיכֶם וְקוֹלְכֶם – קוֹלִי

אֲנִי שֶׁלָכֶם וְאַתֶּם שֶׁלִּי.

 

 

תש”י, 1950

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הַכַּדּוּר

מאת: יצחק תבורי

מתוך “ידידי הגמדים”

 

רְאוּ כַּדּוּר שֶׁמֶן מְאֹד

בֶּחָצֵר יָצָא לִרְקֹד.

הַךְ בַּיָד וְהַךְ בַּכָּף,

הַכַּדּוּר קוֹפֵץ וָעָף.

 

הַכַּדּוּר הִתְחִיל לִרְקֹד –

הַזַּרְזִיר נִבְהַל מְאֹד ;

כַּנִּרְאֶה, הַזַרְזִירִים

לֹא רָאוּ עוֹד כַּדּוּרִים.

 

הָאַנְקוֹר נָתַר וָעָף

וְיָשַׁב עַל הֶעָנָף:

צִ’יק צִ’ירִים, צִ’ירִים, צִ’ירִים,

נִמְאֲסוּ הַכַּדּוּרִים !

 

מִן הַגַּג פָּרַח הַדְּרוֹר,

הָעַכְבָּר נֶחְבָּא בַּחוֹר.

וּמִפַּחַד וּמוֹרָא

הָעַכְבֶּרֶת הִסְתַּתְּרָה.

 

כָּל הַצִּפֳּרִים פָּרְחוּ,

כָּל העַכְבָּרִים בָּרְחוּ,

כִּי כַּדּוּר שָׁמֵן  מְאֹד

בֶּחָצֵר יָצָא לִרְקֹד…

 

 

תש”י, 1950  

 

 

      הַנְמָלָה

מאת: לאה גולדברג

מוקדש לילדי אפיקים

 

לִפְנוֹת עֶרֶב – עַל הַדֶּשֶׁא הַמָלֵא                                             וְאָמְרָה הְַנָמָלה: קַשְׁקְשָּׁנִים !

תַּחַת עֵץ שָׁכְבָה לָנוּחַ – נְמָלָה                                                רַק יוֹשְבִים בְּישִׁיבוֹת וְרַק דָנִים,

נִרְדְמָה בִּזְרוֹעוֹתֵיה בַּת קְטַנְטוֹנֶת                                         “הֵן תָּעִירוּ אֶת בִּתִי הַנֶחְמָדוֹנֶת,

בַּת קְטַנְטוֹנֶת שֶׁקוֹרְאִים לָה נְמָלוֹנֶת.                                  נֶחְמָדוֹנֶת שָׁקוֹרְאִים לָה נְמָלוֹנֶת !”

 

עָיְיפָה מְאֹד הַנְמָלָה                                                               וְעוֹנוֹת הַיַתוּשׁוֹת הַוַתִיקוֹת :

לֹא תּוֹצִיא מִפִיהַ הֶגֶה וּמִלָּה,                                                “אַל תַּפְרִיעִי, לְכִי לְבֵית הַתִינוֹקוֹת !”

רַק שִׁיר עֶרֶשׂ מְזַמְזֶמֶת לַקְּטַנְטוֹנֶת,                                     אָז לָקְחָה הַנְמָלָה אֶת הַקְטַנְטוֹנֶת,

לַקְּטַנְטוֹנֶת שֶׁקוֹרְאִים לָה נְמָלוֹנֶת.                                      הַקְטַנְטוֹנֶת שֶׁקוֹרְאִים לָה נְמָלוֹנֶת.

 

מֵעָלֵיהָ עַלעָלִים יְרַקְרַקִים,                                                   וְאָמְרָה הַנְמָלוֹנֶת: “לֵיל מְנוּחָה !

יְשִׁיבַת הַיַתוּשִׁים הָוַתִיקִים,                                                 לָעֵצִים, לָבָּתִים וְלַבְּרֵכָה,

הִתְּאַסְפוּ הַיַתוּשִׁים כְּדֵי לְהַחְלִיט                                         לֵיל מְנוּחָה לַיַתוּשִׁים הַרוֹעֲשִׁים,

מַה עוֹשִׂים בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב נֶגֶד פְלִיט.                                     לֵיל מְנוּחָה לַיְלַדִים שֶׁל אָנָשִׁים,

לֵיל מְנוּחָה גַּם לַקָרוֹב, גַּם לָרָחוֹק,

כָּל אֶחָד צוֹעֵק, נוֹאֵם וְעָץ עֵצָה:                                            לֵיל מְנוּחָה לַדֶּשֶׁא הַיָרוֹק “!

לְנַקֵּב אֶת פַּח הַפְלִיט – בַּעֲקִיצָה,

לַעשׂוֹת אִוְורוּר כָּזֶה בַּחַדָרִים,

שֶׁהַפְלִיט יֵצֵא מִיָּד מִן הַחֹורִים.

 

וְהִנֵּה מַצִּיעַ זְקַן הַיַתוּשִׁים

לְגָרֵשׁ מִכָּאן אֶת כָּל הַאַנָשִׁים.

 

 

תרצ”ו, 1936

 

 

 

 

 

הַסְּנָאִית חוֹלָה

מאת: יצחק תבורי

מתוך “ידידי הגמדים”

 

מֵעָנָף לְעָנָף, מֵאִילָן לְאִילָן

מְקַפֵּץ הַסְּנָאִי, הַסְּנָאִי הַקָּטָן.

הוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ מִפַּחַד:

-הוֹי, אַיֵּה פֹּה בֵּית-מִרְקַחַת ?

לְאִשְׁתִּי הַיְקָרָה

אוֹי, אֶתְמוֹל אָסוֹן קָרָה !

אוֹיָה רַע לָהּ, תְּנוּ תְּרוּפָה לָהּ,

כִּי אָסוֹן נוֹרָא קָרָה לָהּ,

חִישׁ רוֹפֵא הָבִיאוּ לָהּ,

כִּי בָּלְעָה הִיא נְמָלָה !

 

 

 

תש”י, 1950

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הַתַּחֲרוּת                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              

מאת: יצחק תבורי

 

אָצָה רָצָה הָאַרְנֶבֶת

לְהַשִׂיג אֶת הָרַכֶּבֶת ,

הִיא אֵינֶנָה מְבִינָה ,

לֹא תַּשׂיג אֶת הַמְכוֹנָה.

 

-הָאַרְנֶבֶת, אַתְּ טִיפְּשׁוֹנֶת !

הִיא גְדוֹלָה וְאַתְּ קְטַנְטוֹנֶת,

גַלְגַּלֶיהָ כַּבָרָק,

אֻלָם לָךְ רַגְּלַיִם רַק.

 

-לִי רַגְּלַיִם וְאוֹזְנַיִים,

פַּנָסִים לִי שְׁתֵּי עֵינַייִם.

אַשׂיִגָנֶה בִּמְרוּצָה,

בְּרִיצָה וּבִּקְפִיצָה !

אֲשִׂיגֶנָה,  אֶקָחֶנָה,

אֲבִיאֵנָה הֵנָה, הֵנָה !

(הִיא אֵינֶנָה מְבִינָה,

לֹא תַּשׂיג אֶת הַמְכוֹנָה!)

 

הָאַרְנֶבֶת מִתְּאַמֶצֶת,

מִתְּרוֹצֶצֶת וְקוֹפֶצֶת.

עוֹד קְפִיצָה וְעוֹד פְּסִיעָה,

הָאַרְנֶבֶת מְזִיעָה…

כְּבָר קָשֶׁה, קָשֶׁה נוֹשֶׁמֶת

וְכִּמְעַט לֹא תִּתְקַדֵם עוֹד.

דַי! נָפְלָה וְהִתְּעַלְפָה –

-הָאַרְנֶבֶת עֲיֵיפָה.

 

וְהָרַכֶּבֶת

מִתְקָרֶבֶת

חִישׁ מַהֵר לַתַחֲנָה,

לֹא אִכְפַּת לַמְכוֹנָה.

 

זְבוּב טוֹבֵעַ בִּקְּעָרָה   (משל)

מאת: יצחק תבורי

מתוך “ידידי הגמדים”

 

 

הַשְׁמַעְתֶּם מַה קָרָה?                                                                              הַיַּתּוּשׁ זִמְזֵם: – אֵין רָע,

-זבוב נפל לקערה !                                                                               בְּאַמְבַּטְיָה קָרָה !

הָאָסוֹן כָּל כָּך נוֹרָא…                                                                            הֵן הָעוֹנֶג רָב,  מָה רָב,

זְבוּב טוֹבֵעַ בַּקְּעָרָה !                                                                              טוֹב לִרְחוֹץ בְּיוֹם שָׁרָב !

חָשׁוּ, בָּאוּ לְהַצִיל,                                                                                  הַצְּרָצַר קָפַץ קְפִיצָה

הַיַּתּוּשׁ וְהֶחָסִיל,                                                                                    וּמִיָד מָצָא עֵצָה:

חִיפּוּשִׁוֹנֶת וְפַרְפָּר,                                                                                  – קְפֹץ כָּמוֹנִי ! – סָח לַזְבוּב –

מַר צְלָצַל וּמַר צְרָצַר…                                                                          כָּךְ, פָּשׁוּט, הָלוֹךְ וָשׁוּב.

חָשׁוּ-בָּאוּ מַצִּילִים                                                                                הַפַּרְפָּר פִּרְפֵּר,  בָּכָה –

וּבַזְּבוּב הֵם מִסְתַּכְּלִים:                                                                        “הוֹי לִבִּי, לִבִּי לְךָ !”

– אַל תִּירָא! – סָח הֶחָסִיל,                                                                   הַצְּלָצַל סָפַק כָּנָף,

– עוֹד מְעַט אוֹתְךָ נַצִיל,                                                                         נֶאֳנַח הַרְבֵּה… וָעָף.

צִיר נִשְׁלַח, נִקְרָא לַצִּי,

וְהַצִּי אוֹתְךָ יוֹצִיא!

כָּך כּוּלָּם מְזַמְזְמִים

אֶת הַזְּבוּב מְנַחֲמִים,

-בּוֹא, – קָרְאָה הַחִיפּוּשִׁית –                                                                 מִסְּבִיבוֹ מִתְרוֹצְצִים

אֶת יָדִי לְךָ אוֹשִׁיט,                                                                                וְעֵצוֹת מְיָיעֲצִים

אַךְ הִנֵּה ָצָרה צְרוּרָה –                                                                        מַר בּוֹכִים עַל גּוֹרָלוֹ –

הֵן יָדִי כָּל-כָּךְ קְצָרָה !                                                                            וְהַזְבוּב טוֹבֵעֵ לוֹ.

 

 

 

 

תש”י,  1950

 

 

 

 

 

 

 

מוּקְדָש לְיָלְדֵי הַפּעוּטוֹנִים

מאת: תמר אריאב

 

עִם בּוֹא הַבּוֹקֶר

פּנֵינוּ נָשִׂים

יָשָׁר, יָשָׁר אֶל בֵּית-הַפְּעֹוטִים.

נִצְעַד בְּמֶרֶץ, אוֹ עַל אוֹפָנֵינוּ נִרְכַּב

וְיִהְיֶה לָנוֹ כֵּיף, עַלִיז וְנֶחְמָד.

אַך נִפְתָּח אֶת דֶּלֶת בֵּיתֵנוּ

הַמְטַפְּלוֹת תַּעֲמוֹדְנָה מוּלֵנוּ

וּתְבָרֵכְנָה אוֹתָנוּ בִּמְלוֹא הַפֶּה

כָּמָּה נֶחְמָד שֶׁהִגַעְתֶם!  וְכָמָה יָפֶה !

עַל הַשׁוּלְחָן כְּבַר עוֹמֵד לוֹ מוּכָן

כַּד הַקָּקָאוֹ הַחַם, וְעַלֵינוּ

מוּטָל לְהִתְייַשֵׁב וְלִשְּׁתּוֹת אוֹתוֹ כָּמוּבָן.

עַל אֲרוּחַת הַבֹּקֶר לֹא נְוַותֵר

וְכַאֲשֶׁר נְסַיֵימָה, נֵצֵא מִיָּד לְחָצֵר

שָׁם אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְשַׂחֵק בַּמְּכוֹנִיוֹת

וּבַטְּרַקְטוֹרִים שֵׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים

וּבָאַרְגָז הַחוֹל שֶׁלָנוּ מְאֹד נֹאהָב

לְשַׂחֵק בִּגְרוּטָאוֹת וּבַכֵּלִים הַיְּשָׁנִים

לְהִתְגַלְגֵל אֶחָד עַל הַשֵּׁנִי

וְגַם קְצָת לִשְּׁכַב.

לְעֵת הַצָהֳרַיִים נֵלֵך לְהִתְקַלֵּחַ שְׁנַיִים, שְׁנַיִים,

וְנֵשֵׁב יַחְדָיו, לִסְעוֹד אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִים

וַאֲנַחְנו גַּם מְאֹד אוֹהֲבִים פָּשֹׁוט לִהְיוֹת מְחוּפָּשִׂים

בְּפִינַת הַתַּחְפּוֹשׂוֹת שֶׁלָנוּ, אֲנַחְנוּ מַרְגִישִׁים

אֶת עוֹלָם האָגָּדוֹת, הַיּוֹצֵר בָּנוּ תְּחוּשָׁה מוּפְלָאָה

הַמְּבִיאָה עִמָּה לָנוּ הַרְבֵּה רֹך וְחִיבָּה.

וְכַאֲשֶׁר בָּאָה עָלֵינוּ הַמְּנוּחָה, אֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לַמִּיטוֹת

וּמַאֲזִינִים לְסִיפּוּר הַמְּשׁוּלָב בְּמַנְגִינוֹת מַרְגִיעוֹת.

תשל”ו, 1976

 

פִּיל-פִּילוֹן

מילים ולחן: מרדכי זעירא

מוקדש לילדי אפיקים

 

פִּיל פִּילוֹן אַפּוֹ אָרוֹךְ,

לֹא יֵדַע כֵּיצַד לִדְּרֹוךְ

רַק אֶתְמול נוֹלַד הַפִּיל

וְלָלֶכֶת לֹא רָגִיל.

 

פזמון:    פִּיל, פִּיל, פִּיל-פּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְּרוֹךְ.

 

פִּיל, פִּיל, קוֹרֵאת לוֹ אִימָּא

רוּץ אֶלַי צְעַד קָדִימָה !

וּפִּילוֹנִי לֹא יִזְכּוֹר

אֵי פָּנִים וְאֵי אָחוֹר…

 

פזמון:    פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְּרוֹךְ.

 

כַּך עָמַד פִּילוֹנִי-פִּיל,

אַךְ לָלֶכֶת לֹא הִתְּחִיל,

אֶת חָוֹטְמוֹ הֵנִיף כַּדֶּגֶל,

לֹא הֵזִיז אֲפִילוּ רֶגֶל.

 

פזמון:    פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְּרוֹךְ.

 

אַךְ הַסוֹף הָיָה מַבְהִיל,

בָּא הַבַּיְתָה אָבָּא פִּיל.

פִּיל-פִּילוֹן נִבְהַל מְאֹד

וּמִיָד הִתְחִיל לִצְעוֹד.

 

פזמון:    פִּיל, פִּיל, פִּיל-פִּילוֹן

לֹא יֵדַע לִדְּרוֹךְ.

 

 

תשל”ח, 1978

שִיר לַשַׁבָּת

מאת: שרה (גנין) לוין ועבריה עופר

 

בַּפַּרְדֵּס וּבַגִּנָּה

שַׁבְתָּה, שַׁבְתָּה

כָּל הַעֲבוֹדָה

שַּׁבָּת בָּאָה

שַׁבָּת נָאָה

יְלָדִים, נַגִּילָה, נָא.

 

בִּגְדֵי שַׁבָּת הַנֶחְמָדִים

לָבְשׁוּ לָבְשׁוּ

כָּל הַיְלָדִים

מַה יָפֶה, נָקִי בַּגַּן

וּפְּרָחִים עַל הַשׁוּלְחָן.

 

טוֹב מְאֹד לַעֲבוֹד

וְעַכְשָׁיו נֵצֵא לִרְקוֹד

סֹב נָא, סֹב נָא בֵּן וּבַּת

רִקּוּד עַלִיז לִכְבוֹד

שַׁבָּת.

 

 

תר”צ,  1930

 

 

 

 

 

שִׁיר לְשׁוֹבָבֵי אֲפִיקִים

מאת: עדנה רוט

מתוך “קובץ שירים וברכות”

 

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

הָיָה פַּעַם קָטָן

כּוּלָנו הָיִינוּ

פַּעַם, פַּעַם בַּגַּן.

כָּל בָּדוּל הִתְפַּרְחֵחַ

וְקִיבֵּל גַּם מַכּוֹת

בָּנָה עִיר בַּחוֹל

וְחָלַם חֲלוֹמוֹת.

 

 

גַּם אֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ

עַל סְקֶטִים לִדְהוֹר

וְלִרְכֹּב עַל סוּסִים

וּלְהַצִיק לַחֲמוֹר.

אָהַבְנוּ לִשְׁמוֹעַ

סִיפּוּרֵי אַגָּדוֹת,

וְעוֹלָם שָׁלֵם

לַהֲרוֹס וְלִבְנוֹת.

 

 

מַה טוֹב לַיְלָדִים כָּאַן

מַה טוֹב פֹּה לִחְיוֹת

שֶׁקֶט… שֶׁקֶט…

שִׂמְחָה וְתִּקְווֹת.

עִם כָּל פִּירְחָחֵינוּ

נִצְחַקָה צְחוֹקִים

“יוֹם הַיֶּלֶד” שֶׁלָנוּ,

הַיוֹם בְּאֲפִיקִים.

 

 

נָשִׁירָה שִׁיר

נִצְחַקָה צְחוֹקִים

הַיוֹם יוֹם הַיֶלֶד

לְשׁוֹבָבֵי אֲפִיקִים

הַיוֹם יוֹם שֶׁלָנוּ

רַק לָנוּ, רַק לָנוּ.

 

 

 

 

תשמ”א, 1981

 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן