הפרימוס בחצר כנרת – מנחם לוזיה

הפרימוס בחצר כנרת  –  מנחם לוזיה

שושנה הקדימה אותי בימים מספר בהגיעה לחצר-כנרת.
אני הגעתי לטבריה בשעות הערב האחרונות, עומד בודד ולא יודע לאן לפנות ואיך להגיע לחצר-כנרת, ובטבריה של ערב אין נפש חיה לשאול. פתאום עוצר לידי אוטו משא והנהג שאלני – “לאן אתה רוצה לנסוע?” עניתי לו כמובן – “לחצר-כנרת, לקיבוץ”.
לשמחתי הוא הזמין אותי לנסוע איתו.
הנהג היה מילה לוברסקי.
הגעתי לחצר-כנרת. ירדתי מהאוטו, ליד השובך, והנהג העמיס מספר חברים על האוטו ויצא לנסיעה.
שוב נשארתי בודד ובחצר אין נפש חיה לשאול אותה מילה.
ישבתי ליד השובך אובד עצות ועייף מאד. שמעתי געיית פרות והלכתי בעקבותיה. אולי שם אמצא מישהו לשאול אותו ולברר מה אעשה,  אך גם שם לא נמצא איש.
עליתי על ערימת הקש ונרדמתי. קול הפעמון העיר אותי.
נעמי הרפתנית ניגשה אלי והודיעה לי – “קום! יש לצאת לעבודה”.
יותר מאוחר התברר לי כי באותה עת הייתה הצגת ה“אוהל”, והאוטו חזר לטבריה לקחת את יתר האנשים. באותו ערב, הראשון שלי, הייתה פגישה עם חברי התיאטרון ושרו ורקדו כל הלילה. כך היה מקובל אז. באמצע האולם עמד שורה אילנאה וצעק: “אל יבנה הגליל” וכולם אנו לו: “מי אנחנו ישראל”.
גם אותי משכו לריקודים, כאשר מצד אחד שלי היה מיטיה ומצד השני לאה שלונסקיה.
הייתי עייף מאד ואז משך אותי מיטיה מן המעגל ולקח אותי לחדרו. אראה לי מיטה והודיע לי שאני יכול לישון עליה.
בבוקר נשמע צלצול הפעמון. יש לצאת לעבודה.
כל החברים התאספו ליד השובך, ואני ראיתי שמיטיה ישן על ערימת הקש. היה לי כל כך לא נעים. וכך חזר אותו סיפור גם למחרת, עד אשר סירבתי לקבל את מיטתו.
לפתע ניגש אלי חבר, הראה לי חדר מסוים ואמר לי: “תיכנס אליו. שם תמיד יש מיטה פנויה. זאת מיטתו של הנהג שלוקח את החלב לירושלים, ונסיעתו נמשכת מספר ימים.
ושוב ספגתי אי-נעימות. במיטה השנייה ישנה חברה וביני לבינה כלב גדול רבץ. ישנתי כמאובן כדי שהכלב לא ינבח עלי.
יותר מאוחר קיבלתי מיטה בחדרן של שתי חברות. ראיתי אותן נכנסות מתחת לכִּילוֹת שלהן ונהגתי כמוהן. וזה מה שנקרא אז “פרימוס”.   השלישי במשפחה.
אני ושושנה החלטנו לכן להיכנס לחדר-משפחה. מינקה אופיר סידרה אז את סידורי הלינה בחדרים. כאשר פניתי אליה לקבל חדר-משפחה, תשובתה הייתה: “עליך להתאפק”. נפגעתי מעט וחשבתי: “איזו מין תשובה”…   כעבור מספר ימים קיבלנו חדר בכניסה לחצר.
באותו ערב אני ושושנה קראנו בעיתון בחדר-הקריאה, כשניגש אלי בוזיק ואמר לי: “שמע חבר, אנחנו שכנים בחדרים וכל מה שאתם מדברים אנחנו שומעים, אך אנו לא מבינים כי אתם מדברים עברית”.
שושנה שלי ענתה לו: “גם אנו שומעים את אשר אתם מדברים אבל אנחנו לא מבינים כי אתם מדברים רוסית…”
יותר מאוחר כאשר עברנו לקיבוץ, קיבלנו חדר בצריף. אותו חדר, התברר לנו יותר מאוחר, היה חדר ששימש את ה“סליק”.
אלו היו ימינו הראשונים בקיבוץ. הפרימוס והנדודים. אבל היה טבעי. חיי החברה עזרו לנו להתגבר על כל הקשיים. היו חיים תוססים וזה אשר חיזק אותנו.

מנחם לוזיה

עלון אפיקים, חנוכה, כ”ט בכסלו, תשנ”ו,  22.12.1995