מכתבו של זאב
לעיתים יותר ויותר תכופות מתחילים אצלנו לדבר על האישיות בקיבוץ.
לעיתים יותר ויותר קרובות מרגישים אי-שביעות רצון. חוסר סיפוק.
אחדים מדברים ברצינות. הרוב בהלצה. אבל גם הצחוק וההלצה אינם מחוסרי תוכן עמוק יותר.
להלן דברי אחד החברים שבתמימותו דיבר איתי ברצינות ואמר: “רובנו חי רק את חיי הקיבוץ ומזניח לגמרי את חייו. הוא שוכח שנחוץ לטפל גם באלה”?
לא אגיד שכה נורא הדבר אילו היה באמת כך, אבל לא כך הוא העניין.
רבים מאיתנו בשמחה ובקלות עוזבים את חייהם הם ומצטרפים לרעש חיי הקיבוץ: אחדות עבודה, הורה, עוד קצת אחדות עבודה דווקא.
בהיותי בווזיה כשבועיים אחרי היווצר הקיבוץ, קיבלתי מכתב מאחד מחברי בו נאמר: “כל העניין בקבוצה הוא רק ההורה ובכלל חיי הרעש המשכיחים קצת את מחשבותיו הפנימיות של האדם.
רק מדבר אחד איני פוחד והוא אם חיי הקבוצה הם רק חיי רעש חיצוני בבחינת עיר מקלט לכל הסובלים ממחשבות ודאגות, לבוא לשם ולרקוד מעין (ס’ץ) חדשה. שלא תיהפך… הזאת… המדבר ע.א. עם צורות התיישבות ונפשו ריקה”…
מלא אמטוזיזם צעיר הייתי בווזיה. יצירת קיבוץ – משפחה גדולה, אידיאלים נשגבים שנדמו כה קרובים, הרי זה שקר (אגב אורחא, אף אחד מאיתנו לא קרא ספר בווזיה. לא הרגיש צורך בכך).
על המכתב עניתי אז מובן בשלילה גמורה ובפזמון תהילה לחיי הקיבוץ.
גם עכשיו הייתי שולל את המכתב אבל לא בלב מלא (שלם) כמו אז.
“עליית הנשמה” הראשונה עברה. אחדים אפילו לקחו ספר בידם. יצא העיתון הראשון. שמחתי. האמנתי שלא אילוזיה זו, שאמת הדבר.
חשבתי שבתוך החיים המשותפים חייו של הפרט בתוקפם.
נכזבו מחשבותיי. הקיבוץ עם דעת הרוב המכריעה, עם חוסר ההכרח לאיניציאטיבה פרטית, עם אי-ידיעה של החיים, של המלחמה שנלחמים סביב לנו, שאינו מאפשר את התפתחות הפרט.
שומר העולה ארצה אינו צריך אפילו לבדוק את מחשבותיו, ומושגיו מתאימים לחיי הארץ. המטה הראשי חושב בעדו: הרי יש לנו, לכל אחד מאיתנו, אפילו הכי מחוסר מקוריות, מוכרח היה בהיותו בודד, לחשוב טרם עשה דבר-מה, ופה בקיבוץ אין צורך. למה לחשוב כשהאסיפה הכללית תצביע. המקורבים ביותר עוד נלחמים כדי להישאר על הגובה והשאר שפל, מטושטש ורועש.
יללה לה לה אולה לה …
זאב
