1947 – לבני אפיקים במרחקים – מכתב מאת קלרה גלילי
מכתב זה נכתב עתה, בשעה ארבע ושלושת רבעי של בוקר יום א’ 30 בנובמבר 1947, ואני תחת הרושם הבלתי אמצעי של “סערת-הרוח”, כי הרי על הבשורות אשר עברו על כולנו צריך למסור לכם, ולו בקצרה – את אשר חווינו בשעות האחרונות.
הימים האחרונים עברו בסימן של דריכות למה שצפוי להתרחש. אך לא רצינו להוציא את הקיבוץ ממסלול חייו וערכנו בערב-שבת ובמוצאי-שבת אסיפות כרגיל, ובהן דנו על העניינים אשר אמנם חיוניים מאד אצלנו, אך רחוקים מהדרמה הפוליטית והם סיכומי ועדת הבירורים לשאלות חברה ועוד…
עם זאת, שלטה בכל האווירה של ציפייה מתוחה. באסיפת ערב-שבת, מדי פעם, נפסק הדיון לשמיעת אינפורמציות קצרות על ההודעות ברדיו מישיבת פלאשינג-מדוז *.
בהמשך השבת רבתה מאד הדאגה בשל דחיית הישיבה ואי-בטחון לגבי משמעות עמדתה של צרפת, והודעת “פשרה” מהצד הערבי.
אסיפת מוצאי-שבת הסתיימה סמוך לשעה 23:00. בחדרים רבים הקשיבו ליד מכשירי האלחוט. בערך ב-24:15 נשמע איזה קול קורא בחצר. אחר כך נשמעה דפיקה בפעמון, ושנייה ושלישית, ונוספו עוד קולות וצלילי אנשים רצים על המדרכות. אחר כך נשמעה ירייה באוויר, צלצולים מוגברים, אורות בחדר-האוכל והמולה מכל עבר וצד.
תוך רגעים ספורים נתמלא חדר-האוכל חברים, נוער, ילדים והורים זקנים. מרים לוין הגיעה ישר מחדרה עם בקבוק יין בידה. לא מעטים באו בפיג’מות, חלוקים וכיו”ב. במשך הרגעים הראשונים אפשר היה לשמוע רק שאלות ותשובות נרגשות: “כמה היו נגד”, מי נמנע”, “איך נוספו קולות כל כך רבים”, ואלה שהקשיבו משיבים ומבארים. התחילו לשתות “לחיים”. אחר כך מסרו תוספת אינפורמציה: על אופן ההצבעה ועל הכרזות הערבים. ועוד כמה מילים לציון. שרו “התקווה” כאשר עוד לא שרו כמותה אצלנו. המילים “עם חופשי בארצנו” ו-“התקווה בת שנות אלפיים” צלצלו אחרת מאשר תמיד וחשנו אותן במלא עוצמתן.
הכניסו לחדר האוכל עגלות-מטבח עם כיבוד, ובינתיים התחילה שירה וריקודי הורה. כמה ילדים רקדו בפיז’מות, אחרים – יחפים. מראה החברים היה בוהמי ולא פחות מזה. ההתרגשות הכללית הייתה כזאת שעוד לא נראתה אצלנו.
באמצע מסרו עוד ידיעות (על הרכב ועדת ביצוע אשר לא הלהיב) והוצע לשלוח ברכות ל: משה שרת, בן-גוריון ווייצמן. ההילולה בחדר-האוכל נמשכה שעות. מהמזכירות ניסו להתקשר לבן-גוריון. עשרות חברים יצאו ב”סמי טריילר” לבקר בכנרת, ליד הרפת הישנה. בחדר-האוכל של כנרת נראתה תמונת ההתרגשות וההתלהבות מפגישת החברים. ובין אלה שנראו שם היו בן-ציון ישראלי מצד אחד, ולעומתו חברים לטביים שרק בימים אלה הגיעו מגרמניה והם רקדו הרבה. לא הצלחנו להגיע משם למעגן, אך נסענו לדגניה א’ שם הושיבו אותנו ליד שולחנות, הגישו כיבוד וסבא צבי שהיה פעיל מאד כל הזמן, היה ב”רקיע השביעי”. הדוחק היה כזה שכאשר רצה יוסף ברץ להיכנס לחדר האוכל כדי להתיישב ליד השולחנות שלנו, נאלצנו לפתוח חלון ולהכניסו, דרך האשנב הפתוח. הוא מסר כי האפט בטלפון מתל-אביב, סיפר כי בוועד הפועל כולם “חסרי הכרה ושיכורים משמחה, כי כל הרחובות ריקים, וכי בבתים נשארו רק התינוקות”. נסענו לדגניה ב’. נפגשנו בעוד מכוניות, שם הייתה “חזרה” על מה שהיה קודם. יחד עם כנרת נסענו לבית-זרע, שם כבר סיימו את הריקודים כשהשעה הייתה כבר שלוש וחצי לפנות בוקר, אך נכנסו עוד מכוניות. החל צלצול בפעמון וחדר-האוכל התמלא עד אפס מקום, וריקוד “אל יבנה הגליל” נראה ונשמע כך רק לעיתים רחוקות. אנשי בית-זרע היו אבלים לא מעט על שמונת הישובים ואלפי אנשים של הקיבוץ הארצי שנשארו מחוץ למדינה העברית המוצעת. מבית-זרע לאשדות-יעקב נסענו עם חברי כנרת, הדגניות, מעגן ומנחמיה.
נסענו בתשע מכוניות עמוסות אדם. שדרת הפנסים עשתה רושם עז, כי סברנו שבמשטרת צמח יחשבו כי כאן פלוגת צבא. באשדות בהתחלה חששו אפילו לפתוח את השער, שם כבר התקינו את חדר-האוכל לארוחת הבוקר.
אך עם בוא ארבע מאות או חמש מאות האורחים, הצלצולים ותקיעת החצוצרות, התחילו להופיע בנוסף על שומרות הלילה, גם עשרות אנשי אשדות שקמו שוב ל”מלאכת מצווה” זו. לאחר ריקודים הכריז בן-ציון ישראלי כי “לאחר שעשינו הלילה את האיחוד”, כולנו נחזור לביתנו. שרו “תחזקנה”. תנועת המכוניות הרבה מישוב לישוב שנפגשו זו בזו והריעו אחת לשנייה, והתאורה ליד הכניסות לישובים, והשירה שנשמעה כל הזמן מכל מכונית היו כאלה שלילה כזה עוד טרם נראה בעמק-הירדן.
בחֹזרנו היה “קומזיץ” של בוקר במטבח ואחרי-כן נשמע הצלצול ל “עבודה”.
אצל הילדים היה מפקד והתנהלו שיחות בכיתות. אחר-כך שיחררו אותם ללימודים.
מחר, יותר נכון היום – יונפו הדגלים באפיקים.
מכתב זה נכתב בחיפזון בכדי שיישלח בדואר-אוויר (לחוץ-לארץ) ובדואר של הבוקר לארץ. לאלו מאיתנו השוהים בחוץ-לארץ ומחוץ לקיבוץ, רצינו שבהקדם האפשרי תהיו שותפים לחוויות המשותפות של כולנו. עליכם לדעת:
פה מבינים וזוכרים כי צפויים לנו עתה קשיים וסכנות גדולות, וכולנו מוכנים לעמוד על המשמר.
אך בינתיים, הלילה הזה הייתה השמחה שלמה בתוכנו.
__________________________________________________________________________
- ב-29 בנובמבר 1947 התקיימה בפלאשינג מדוז (פארק בעיר ניו-יורק, ארה”ב) ההצבעה ההיסטורית של עצרת האו”ם בדבר תכנית החלוקה בה הוחלט ברוב קולות של 33 מדינות נגד 13 מדינות והימנעות 10 מדינות על חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית, החלטה שהניחה את היסוד להקמתה של מדינת-ישראל.
