אוריאלה תמיר (שנאן) אוגוסט 1982
קטעי זיכרונות
כל בוקר היינו יורדים לים כנרת ונפגשים עם ילדי קבוצת כנרת. הם היו מביאים לארוחת עשר לחם עם דבש, ואנו לחם עם ריבה. היינו נוהגים להתחלף איתם, כל אחד – לפי טעמו.
לפעמים, היינו גם מתחלפים במקומות השינה. הם היו באים לישון עם הורינו, ואנו – בבתי הוריהם.
מעל חצר-כנרת היו מתגוררים בדואים. היינו מטיילים, באים לאוהליהם ומביאים צעצועים – בובות לילדים הבדואים.
אנו עברנו ל“נקודה” לפני העברה הסופית של הקיבוץ למקום ההתיישבות.
בכל יום שישי היו מביאים אותנו במכונית ל“חצר” לשבתות, לבלות עם האמהות.
התחלנו ללמוד בדגניה (בפעם הראשונה) בגיל 5, כי שם למדו יחד שתי כיתות, מחוסר מספר מספיק של ילדים לכיתה. נשלחתי יחד עם אורה ללמוד, אך לאחר מספר ימים השתעממתי. קמתי באחד הימים, עזבתי את הכיתה וחזרתי הביתה ברגל. ליד גן-רחל ראה אותי אחד האיכרים ממושבת כנרת. הוא העלה אותי על העגלה והביא אותי הביתה. אני טענתי – “משעמם לי! “
סופר לנו שאמריקה נמצאת תחתינו. הסקרנות שלנו גברה והתחלנו לחפור באדמה. עסקנו במלאכה הזאת מספר ימים עד שמישהו ראה זאת, צחק וחשף לפנינו את המעשה.
בשנת 1927 הייתה רעידת אדמה והבית הגבוה בחצר-כנרת ניזוק. הבית עמד בשממתו. בעינינו הצטייר כטירה קדומה. היינו משחקים בחדריו שקירותיו היו סדוקים.
אחת המתיחויות של חופש הייתה שיש בכוחו להוציא קרניים ממצחו. אנו האמנו לו. היינו יושבים שעות רבות וממתינים לחזיון המופלא הזה. כל פעם הייתה סיבה שמנעה מהקרניים לצמוח…
בטיולינו הרבים היינו גם מגיעים לצמח, העיירה הערבית, בה הייתה חנות אחת יהודית – בית-הקפה של לייבוש. היינו מתענגים שם במשקאות קרים. לא הרגשנו שום מתיחות ביחס הערבים אלינו.
בעת לוויות של נפטרים, היו משום-מה מוליכים אותנו ללוות את המת. לי היו סיוטים מהמראה הזה.
אף ראינו את פני הנפטר. מאז נמנעתי בכלל ללוות מתים לבית-הקברות.
היינו מרבים לטייל ברכבת באזור שלנו. זכור לי שפעם בנס ניצלנו מאסון, כאשר היינו יושבים באוטו מלא ילדים (ה”פורד”) עם הנהג ליובה ליברמן, כאשר חצינו את פסי הרכבת שעל ידנו ובאותו רגע עברה גם הרכבת…
מעל התעלה הייתה מקלחת משני תאים. אחד לחברים, השני לחברות. התא הראשון היה של החברים והיינו טוענים שהחברים מלכלכים את המים ואלינו מגיעים כבר המים הלא נקיים. הייתה לנו הנאה לשוטט בתעלה מתחת למחצלות, מתא לתא…
לסרטים בקיבוץ לא הרשו לנו לבוא. באחד הסרטים “המלאך הכחול” החלטתי דווקא ללכת. התיישבתי במרכז הדשא, בין החברים. לא רציתי להסתתר כילדים האחרים שהיו מסתכלים בסרט מעל הגגות.
כנראה שהשתעממתי ונרדמתי בתרדמה עמוקה…
המחנה הראשון של ילדי אפיקים היה מאחורי הפרדס, עם לינת לילה. זה היה בילוי נהדר. היינו נוסעים אח”כ למחנות “הנוער העובד” בהם הכרנו נוער מכל הארץ.
נטיעת הפרדס הייתה מאורע גדול, חגיגי. זכור לי כיצד הרבה זמן חיכינו למים שצריכים היו להגיע בתעלה. בהגיעם פרצה שמחה גדולה. איני יודעת מדוע התכבדתי בנטיעת העץ הראשון בפרדס.
העברת עדר הפרות ל”נקודה” זכורה היטב. כל החברים ליוו את העברה שבוצעה דרך הירדן, כי לא בטחו בגשר העץ שהיה רעוע. 3 פרות נסחפו עם הזרם, היה חשש לאובדנן. גיטה פרלסון הרפתנית פרצה בבכי בראות המראה הזה…
זכורה לי התמונה מערב פסח כאשר בוזיק ויניאר היה נתון בשלשלאות (אות העבדות) והוא ניתק את השלשלאות ויצא לחירות…
במלחמת השחרור נשארתי במשק בתפקיד קשרית. לפני שהמכונית עזבה את המקום, עברתי בחדרים לראות אם נשארו דברים שצריך להעבירם עם הפינוי לחיפה. בעוברי באחד החדרים, מצאתי תינוק שנשכח.. מרוב התרגשות מסרתי את התינוק לחברים במכונית ואיני יודעת את זהותו…
בעת היריות, בעת המאורעות, היו מורידים אותנו תחת המיטות ונרדמנו על הרצפה. אני סירבתי לוותר על הכרית שלי…
בהצגת החוג הדרמטי “אלוף בצלות ואלוף שום” השתתפו גם הילדים יחד עם המבוגרים. מול בית-הקברות באפיקים היה ישוב בדואים “עבודיה”. בן השייך היה מבקר אצלנו וגם אנו היינו באים אליהם דרך הירדן. באחד הביקורים אנו ישבנו על מצעים בעיגול. הוגש כיבוד טוב ואף הופיעה לפנינו רקדנית בטן.
באחד הימים, כאשר יצאתי מהמקלט ראיתי לפני גבר עירום, כולו עם כוויות על הגוף, רץ ומחפש את המרפאה (עבדו בה גוסטה, תמרה ואולי גם שורה). הבאתי אותו למקום. טיפלו בו וכיסו אותו בסדין. כאשר הוקל לו, התעטף בסדין וחזר לגדוד שלו.
