בזמן מריון ז”ל

דף הנצחה לבזמן מריון  ז”ל   (01/08/1931 – 16/04/2021)     ( יח אב תרצ”א  –  ד אייר תשפ”א )

שם האב: ארנסט שם
האם: גרטרוד
חברת קיבוץ אפיקים מ-10/1965

מריון נולדה בשנת 1931 בפרנקפורט שבגרמניה. משפחתה – ארנסט וגרטרוד ארנהיים, הייתה משפחה יהודית אמידה, שומרת מסורת, מקיימת חגים, ונותנת חינוך יהודי לילדיה. “ליל הבדולח” הזכור לשמצה והאימה שבעקבותיו, שינו את חייהם.
ברגע האחרון כמעט, הצליחו לצאת מגרמניה לדרום אמריקה והתיישבו בפרגוואי, בג’ונגלים, בין האינדיאנים המקומיים. מריון סיפרה על ילדות רגועה ואף מאושרת. בחיק הטבע, בתנאים צנועים ביותר, אך בחברת אנשים טובי-לב וידידותיים. מריון נשבתה בקסמם. בגיל הנעורים השתנתה האווירה, והמשפחה החליטה לעבור לארגנטינה, לבואנוס איירס. המצב הכלכלי השתפר, ומריון השקיעה מאמצים רבים להשלים פערים בלימודיה התיכוניים. אז פגשה את סאלו, אותו הכירה כבר קודם כפעיל ציוני שבא מישראל. האהבה שניצתה כבר ממבט ראשון, התממשה בנישואין. הקמת משפחה וגידול שלושה ילדים – דני, אבי וגבי הקטנה. סאלו שהיה “אידיאליסט וציוני מושבע”, החליט לעלות לארץ, ודווקא לקיבוץ. מריון כמובן, הלכה בעקבותיו. הם חשבו להגיע לקיבוץ מפלסים, אך בתיה ברונטמן, שליחת הסוכנות בארגנטינה, שכנעה אותם לבוא לאפיקים, הם הגיעו לאפיקים בקיץ 1964.
זה לא היה קל בקיבוץ. הילדים היו בחינוך המשותף, הדירה הייתה קטנה וצפופה. העבודה במטבח הייתה מפרכת ועם השפה קשה היה לתקשר. המצב הביטחוני חייב ירידה למקלטים לעיתים מזומנות.
מריון שהורגלה לרמת חיים גבוהה בהרבה, עם מכונית וטלוויזיה ולבוש מוקפד וכו’, התמודדה עם המציאות החדשה צעד אחד צעד. ואז באה המכה הקשה מנשוא. סאלו נפטר בפתאומיות מדום לב. מריון בת ה-32 מצאה את עצמה אלמנה עם שלושה ילדים, שבורה וממוטטת. במבט לאחור תיארה מריון איך כל המערכת התגייסה לעזרתה. “באיזה עוד מקום יעזרו לי כפי שעוזרים כאן” אמרה כשהחליטה להישאר בקיבוץ. ואולם, הבדידות הייתה נוכחת, שליטה, עד כאב.
כעבור כשלוש שנים, הקימה מריון משפחה בשנית, עם גדעון, חבר הקיבוץ שבא מצרפת, וקיבל באהבה ובחום את שלושת הילדים שהשיבו לו אהבה בכל ליבם.
תוך זמן קצר נולדו הבנים יאיר ודרור, ושוב הייתה למריון משפחה מלוכדת ומאושרת. מריון עבדה בתחילה במטבח. יותר מאוחר השתלבה במערכת החינוך. עבדה בפרבר, וגם בחברות הנוער.
עם השנים עברה לעבוד בצח”מ, ציוד חליבה, בחריצות ובנאמנות למקום שהיה לעובדיו בית שני, שם התמידה לאורך שנים, עד ליציאתה לפנסיה. כפנסיונרית, הצטרפה מריון בהתנדבות ל”מייסדים” והייתה חברה תומכת לקשישים הזקוקים לתמיכה, כי מי כמוה ידעה להתמודד עם הבדידות המייסרת.
בינתיים הילדים גדלו והקימו משפחות משלהם. נולדו הנכדים. המשפחה המורחבת ידעה ימים של טוב, רגיעה ואושר. אך אז הכתה יד הגורל מכה נוספת, כשגדעון נפטר ממחלה ממארת. מריון טיפלה בו במסירות רבה עד לרגע האחרון, ושוב עמדה לבדה, מול גורלה, ושוב הוקירה מעומק ליבה את כל הסיוע האפשרי שניתן לה, ושוב עמדה בפרק נוסף של חייה וקבעה: “אני אישה חזקה ואופטימית”.
מכה פתאומית נוספת חוותה מריון כשהתגלתה לה במקרה, עובדת היותה בת מאומצת במשפחתה. בת למשפחה יהודית בגרמניה שנספתה כנראה בשואה והיא אומצה ע”י הוריה הלא ביולוגיים, ששמרו על הסוד המשפחתי עד מותם. העלבון היה צורב וכואב, אך מריון התגברה גם עליו. בלי לשמור טינה. הכילה, הפנימה וסלחה.
מדי ראשון באוגוסט הייתה מריון מציינת את יום הולדתה, כשהיא מדגישה את סמיכותו ליום הולדת הקיבוץ –
ה-2 באוגוסט. מריון נפטרה בחטף, ב-ד’ באייר, יום לפני יום הולדתה של המדינה, ה’ באייר.
יתכן ויש משמעות לסמיכות התאריכים האלה בחייה של מריון שעד יומה האחרון הייתה עצמאית, דעתנית, פעילה, צלולה וחכמה, מעורבת חברתית, אכפתית ומתעניינת מאד בכל הנעשה וקורה מסביב, ומעל הכל – קשורה בעבותות אהבה למשפחתה הענפה. גאה בהישגיהם האישיים ובדרכם, כל אחד ובחירותיו, והיא הייתה מאושרת.
סיפור חייה הנפתל ומלא מהמורות וחוסן נפשי מופלא, בא אל קיצו.
במותה הייתה מריון בת 90, מתוכם 56 שנים חברת קיבוץ אפיקים.

הניחה: ילדים: דני, אבי, גבי, יאיר ודרור, נכדים, נינים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך