דף הנצחה לברודינגר משה ז”ל (26/10/1915 – 30/04/2002) ( – יח אייר תשס”ב )
שם האב: אוזיאס. שם האם: קלרה. חבר הקיבוץ משנת 1958 משה נולד בלבוב שבפולין בשנת 1915. אביו ניהל מסעדה והבית היה בית יהודי חופשי. שנות ילדותו היו שלוות ונעימות. כנער חסון וחזק אהב לבלות במועדוני הספורט. חשוב היה לו להצטיין פיסית בעיני הגויים הפולניים, לנתץ את סטיגמת היהודי החלש, כפוף-הקומה וחיוור הפנים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הובסה פולין ע”י הנאצים. ברית-המועצות התחלקה בשלל, והעיר לבוב עברה לשטח הכיבוש הסובייטי. בקיץ 1941 נפרצו הגבולות ומכונת המלחמה הגרמנית היכתה באכזריות בלב ליבה של ברית המועצות. משה התגייס לצבא האדום שנסוג בדרכים מופצצות ללא הפסק, תחת לחץ האגרוף הנאצי. משה יחד עם יהודים רבים אחרים, נשלח לעורף, לעבוד למען המאמץ המלחמתי, במה שהוגדר “עבודות כפייה”. יותר מאוחר התגייס משה במסגרת הדיביזיה הפולנית, לקורס קצינים, שבסיומו נשלח לחזית ביחידת תותחים נגד טנקים. בשנת 1944 משהתבררו מימדי ההרס שנגרם לעיר וורשה, יצא עם יחידתו להכות באוייב הנורא. באותו קרב נפגע קשה בשתי רגליו, ולמעלה משנה שכב בבתי-חולים. הרופאים הצליחו להציל את רגלו מקטיעה, אך הוא נותר נכה. בבית-החולים הכיר את האחות רגינה, שטיפלה בו במסירות וקשרה גורלה בגורלו. ב-9 במאי, החליטו להתחתן בעיר שכל יהודיה הושמדו. בנוכחות פצועים, רופאים וקציני צבא, התקיימה חתונה יהודית, בין שני לוחמים יהודים למודי סבל וצער. באותה העת, נשבה משה בקסמה של האידיאולוגיה הקומוניסטית, והאמין כי משטר הצדק הסוציאליסטי יפתור אחת ולתמיד את הבעיה הלאומית היהודית. הקמת מדינת ישראל ב-1948 הרעידה את הלב היהודי והציבה בפני משה את השאלה היכן מקומו ומה היא מולדתו. למשפחת ברודינגר הצעירה נולדו הילדים חנה, יצחק ויוסי. הם חשו שאין יותר תקווה לבנות את עתידם ועתיד ילדיהם על חורבות העולם היהודי שהושמד. הם החליטו לעלות לארץ-ישראל, הארץ היחידה בעולם שבה כל יהודי גאה בלאומיותו. משה, רגינה וילדיהם הגיעו לטבריה בשנת 1956. הבת חנהל‘ה הגיעה לאפיקים במסגרת עליית-הנוער. ההורים שבאו לבקר את בתם, התרשמו מהסביבה הקיבוצית והחליטו לבנות כאן את ביתם. בשנת 1958 הם נקלטו באפיקים. במשך שנים רבות עבד משה ב”קלת”. אחר כך עבר להנהלת החשבונות של האקונומיה, ויותר מאוחר חזר לאהבתו הישנה, הספורט, כמנהל החשבונות של “הפועל” אפיקים. בכל עבודותיו ניכר ביסודיות, בהקפדה על פרטים, באחריות רבה ובנועם הליכות. הילדים השתלבו בחברת בני גילם, ונראה היה שסוף-סוף הגיעה המשפחה אל המנוחה והנחלה. משה סבל מנכותו שהלכה והכבידה עליו עם השנים, ורגינה טיפלה בו באהבה ובמסירות, עוזרת ותומכת לאורך כל הדרך. ה”יחד” המשפחתי הבטיח אופק שלו ורגוע, אך מחלתה ומותה של רגינה היכה מכה אנושה במשה. הוא אסף את כל כוחותיו ויצא להילחם שוב, הפעם את מלחמתו האישית. המלחמה בנכות, בבריאות שהלכה ונחלשה, ובבדידות. הוא התמיד בעבודתו ב”חמד”, שמר על עצמאותו בביתו לאורך זמן. הילדים הרעיפו את אהבתם עליו על אף המרחק. בתקופת חייו האחרונה, גברה עליו מחלתו ולא נותר בו כוח להמשיך ולהתמודד והוא נפטר. בן 86 היה במותו. הניח: – בת – חנהל‘ה, בנים – איציק ויוסי, נכדים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.
