ברונטמן טרזה ז"ל

דף הנצחה לברונטמן טרזה  ז"ל   (16/08/1939 – 11/11/2020)     ( א אלול תרצ"ט  –  כד חשון תשפ"א )

בצהריי יום רביעי, 11.11.2020, נפטרה טרזה ברונטמן מן החיים והלכה לעולמה.
היא הורתה למשפחתה כיצד למסד את הליך הפרידה, והם מילאו את רצונה. כך עשו תמיד בחייה,
וכך גם נפרדו ממנה בדרכה האחרונה. בת 81 הייתה במותה, 51 שנים חברה בקיבוץ אפיקים.
טרזה נולדה בשנת 1939 בבואנוס־איירס שבארגנטינה, להוריה מנחם ושרה לבית לב. ההורים הגיעו לארגנטינה מפולין, בשנות ה־30 של המאה שעברה, ערב מלחמת העולם השנייה. המצוקה הכלכלית והאנטישמיות הגוברת הביאו אותם לחפש חיים חדשים ביבשת אחרת. האב, שהיה נגר במקצועו, אומן ואיש תיאטרון בנפשו, הקים את התיאטרון היהודי הראשון בבואנוס־איירס. האם, חובבת תיאטרון גם, היא ניסתה להתקבל לתיאטרון, אך לא הצליחה להיות שחקנית, ואולם הצליחה להינשא למנהל התיאטרון. טרזה הייתה הבת הבכורה. המיילדת המקומית אמרה שהשם "טרזה" מביא מזל, ומכאן שמה.
אחרי 5 שנים נולדה הבית השנייה אסתר – אחותה הצעירה של טרזה.
טרזה זכרה את ילדותה כעולם של טיולים, סיפורים, חלומות ודמיון. יפי־הטבע הסעיר את רוחה,
"והים… תמיד היה ים…".
היא גדלה להיות ילדה עצמאית מאד, עם רצונות ורגשות משלה "עם הרבה שאלות ומעט תשובות". היא התחילה לעסוק באמנות, לצייר ולעבוד בחומר, והתחביב הזה הפך גם לפרנסה. עם זאת, הרגישה תמיד תחושה של זרות וחיפשה הזדמנות לצאת לעולם אחר, בלתי נודע.
אותו זמן הייתה בתיה ברונטמן שליחה של הסוכנות היהודית בארגנטינה. טרזה שמעה שמתארגנת נסיעה לישראל והיא החליטה להצטרף ל"הרפתקה הציונית" הזאת. ההורים לא היו מאושרים מהחלטה זו, אך ידעו כי את טרזה אי-אפשר לעצור, והם נתנו לה את ברכת הדרך.
טרזה הגיעה לישראל באמצע שנות ה־60.  "הכל קרה מהר,  וביום בהיר מלא שמש, לאחר הפלגה ארוכה הגעתי לארץ… כשראיתי את האורות של חיפה – משהו התהפך בתוכי… הרגשתי שלכאן הגעתי, וכאן אשאר…" – כך סיפרה.
יחד עם חברה החליטה לבוא לבקר את בתיה, שחזרה בינתיים לאפיקים. פה הכירה את ישי והקשר ביניהם הפך לאהבה גדולה. יחד איתו יצאה ל"שנת שרות" בשדה-בוקר. שם עבדה במכבסה, וזכתה לטפל בכביסה של פולה בן-גוריון (אבל רק לפי התור, כמו לכל החברים בקיבוץ!).
הם התחתנו (ברבנות בבאר-שבע) ואז יצאו ל"שנת שרות" בקיבוץ תל-קציר, שם נולד בנם הבכור אלון. אחר כך חזרו לאפיקים ופה נולדו ילדיהם טל, שחר ועדי.
באפיקים עבדה טרזה בבישול ובבתי הילדים, והייתה גם סדרנית עבודה. במשך שנים רבות הייתה האחראית לאולם המופעים של הקיבוץ. בתפקיד זה ביטאה ושילבה את כישוריה האמנותיים, כשהייתה מציגה בפואיה של האולם תערוכות רבות, רובן של אמני הקיבוץ, אך רבים גם מחוץ לקיבוץ, וכן תערוכות של ילדי ביה"ס, ועיצוב הבמה בטקסים חגיגיים שנערכו באולם.
כל זאת עשתה בטוב טעם, בכבוד רב ליוצרים וליצירותיהם, ובאהבה גדולה. את האמנים שהציגו באולם, שחקנים וזמרים, אירחה טרזה במאור פנים וזכתה על כך להערכתם ולתודתם.
כל אותו הזמן המשיכה טרזה לאהוב את השמש הישראלית ואת הבריכה הקרירה ואת הצמחייה הטבעית, הירוקה שמסביב. גם את ביתה עיצבה בעזרת חומרים מן הטבע, במראה ייחודי ואישי.
עם הזמן התגלו בעיות בריאות שהיקשו על תפקודה של טרזה. היא, שכל כך אהבה את האוויר הפתוח, התקשתה לנשום אותו אל ריאותיה. ואז חלה גם ישי. היא טיפלה בו במסירות, והייתה כל הזמן לצדו, מנסה בכל כוחה להקל את סבלו. מותו היכה בה מכה קשה, והותיר אותה מרוקנת וכואבת.
נחמה גדולה מצאה טרזה בבניה שחזרו לאפיקים, הקימו משפחות משלהם, והנכדים שנולדו, האירו ושימחו את ליבה. סבתא-נוֹנה אהבה אותם מאד, והם השיבו לה אהבה. המעטפת המשפחתית החמה והתומכת הייתה כל הזמן סביבה, מחזקת, מעודדת, מקבלת ואוהבת.

בחודשים האחרונים נוספה גם המטפלת אמינה שבטיפולה המסור נרקם קשר של חברות וקרבה, שהקל על טרזה את ההתמודדות עם בגידת הגוף וייסוריו. עד שהגיע הסוף וטרזה הגיעה אליו מוכנה, מפוייסת, ושלמה עם עצמה.
"…היו, היו הרבה געגועים, היו ימים טרופים,
היה כאב חבוי, ורגעים מכושפים,
אני אזכור מבט, מגע ידיים בכתפי,
אני אהיה לצל חולף בשדותיהם, לסוד נסתר,
היו שלום. אני חייתי ביניכם כמו צמח בר…" (רחל שפירא).

עם הבנים- אלון, טל, עדי ושחר, עם הכלות והנכדים וכל בני משפחת ברונטמן הרחבה וענפיה המסתעפים, אבל בית אפיקים על מותה של טרזה.

יהי זכרה ברוך, ותהא נשמתה צרורה בצרור חיינו.

כתבה: אסנת בר.