דף הנצחה לגלבוע תחיה ז”ל (15/10/1906 – 01/03/1983) ( – טז אדרב תשמ”ג )
שם האב: יוסף. שם האם: שרה. חברת קיבוץ משנת 1934 נולדה ביפו להורים חלוצי העלייה השנייה שהיו בין מניחי היסוד להקמת העיר העברית הראשונה בארץ, תל-אביב. אנשי חינוך, בעלי מוניטין. האם – נצר לרבנים גדולים בתורה. ייסדה בארץ את ארגון הנשים לשיוויון זכויות. ציונים פעילים, צירים לקונגרסים הציוניים. בסיימה את הגימנסיה העברית בירושלים, יצאה תחיה לאיטליה, על-מנת להמשיך את לימודיה באוניברסיטה. לאחר שנה חזרה לארץ וכאן סיימה את לימודיה בסמינר למורות בתל-אביב. מתוך “נהיית-לב” שלא הייתה מבוססת על יסוד אידיאולוגי, פנתה לדגניה א‘, “אם-הקבוצות”, להכיר את צורת החיים המושתתת על יסודות הצדק והשוויון. שם התגבשה השקפת עולמה ושם קיבלה את הכשרתה לחיי הקיבוץ. לאחר נישואיה לדב, החליטו על דרכם העתידית ובחרו באפיקים, כמקום להקמת ביתם ומשפחתם. מסיבות שלא היו תלויות בהם הצטרפו לאפיקים שנתיים לאחר העלייה על הקרקע, חובקים את בתם הבכורה, נורית. בעשרות שנות חייה בקיבוץ, נענתה לכל אתגר שנתבעה לו, לכל עבודה ותפקיד שהוטל עליה. בתחילה, עבדה במכוורת. בהמשך – אקונומית, מטפלת, פעילה בתנועה, בהדרכת משקים צעירים בעבודת-בישול, מזכירת חינוך, ערכה את עלון הקיבוץ פעמיים ובמשך שבע שנים, חברה בוועדות שונות. מנחה בצוות ה”סקר הארגוני”, בועדת התקשורת, יושבת-ראש האסיפות. את שיא פעילותה ראתה בהדרכת שלוש חברות הנוער באפיקים. תחיה הקרינה אמון בכוח המגע האנושי החם שלה, במאור פניה. היטיבה להאזין, ידעה למצוא שפה משותפת עם כל אדם. הסתייגה מיצירת חוג ידידים מתגודדים, מתנשאים. זה היה לה לזרא. האמינה בכוח ה”יחד”, הנוצר על-ידי יצירה ואחריות משותפת. נפתולי הגורל הכבידו על תחיה באכזריות. מאז נפלו במערכות ישראל בניה, עדו וזלי – הצער חלחל אל ליבה והיא הצפינה בתוכה את יגונה וכאבה העמוק. עם מחלתו הקשה של דב, נותרה תחיה חסרת-אונים. כאובה נפשית ופיסית נפטרה. תיזכר תמיד כאשת-מופת, לאורך כל דרכה הניחה בעל – דב, ובת – נורית. יהי זכרה ברוך.