הלחמי (לוי) נינה ז”ל

דף הנצחה להלחמי (לוי) נינה  ז”ל   (18/08/1927 – 17/09/2016)     ( כ אב תרפ”ז  –  יד אלול תשע”ו )

נולדה בבולגריה
שם האב: יוסף
שם האם: תמר
התקבלה לחברות: 1949

נינה נולדה בבולגריה בשנת 1927. בת יחידה להוריה תמר ויוסף לוי, שראו את עצמם צאצאים למגורשי ספרד. בית יהודי מסורתי, מלא חום ואהבה, מעמד בינוני, מסודר כלכלית. קיימו את החגים היהודיים על פי מסורת ספרד, וראו בבית הכנסת מקום מרכזי בחיי הקהילה.
בראשית שנות ה- 40 הגיעו הגרמנים לבולגריה והביאו איתם את הטלאי הצהוב, סימנו את הבתים וחנויות היהודים, ואסרו על ביקור במקומות ציבוריים וברחובות מרכזיים. קיימו עוצר לילה, ובהמשך גם הוציאו את התלמידים היהודיים מבתי הספר. הגברים נשלחו למחנות עבודה והנשים והילדים נשארו סגורים בבתיהם. למזלם, מלך בולגריה גילה נחישות ואומץ לב, והגן על היהודים, אזרחי מדינתו, וכך ניצלה יהדות בולגריה מציפורני “הפתרון הסופי”, שרצו הגרמנים להכיל עליהם, כמו על יהדות אירופה כולה.
לקראת סוף המלחמה מת המלך, והממשלה הבולגרית הפשיסטית החדשה החלה לשתף פעולה עם הנאצים. שילוח היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ כמעט ויצא אל הפועל, אך חודש לפני התאריך המיועד, הגיע הצבא הרוסי לבולגריה, ושחרר אותם מן השואה הגדולה.
אחרי המלחמה השלימה נינה את חוק לימודיה, אך החיים תחת המשטר הקומוניסטי לא היו משאת נפשה היהודית.
בת 21 הגיעה לבדה לארץ, בעלייה הבלתי לגאלית. למזלם לא נתפסו ע”י הבריטים. זה היה באוגוסט 1948, כשמלחמת העצמאות בעיצומה. לוסיה לפיד, השליח, שכנע קבוצה קטנה מבין העולים להצטרף לקיבוץ אפיקים. את הלילה הראשון בארץ בילו במלון “כרמלייה” בחיפה, שם שהו האימהות והילדים המפונים מאפיקים. למחרת הגיעו לקיבוץ. נינה סיפרה שהקליטה באפיקים הייתה קלה והחברים קיבלו אותם יפה. הציעו להם לנוח בדירותיהם את מנוחת הצהריים בקיץ הלוהט.
לאט לאט הם השתלטו על השפה העברית, והתחילו להרגיש קיבוצניקים.
תחילה עבדה נינה ב”קלת”, ואח”כ עברה לעבוד בבתי הילדים, עד שזכתה לקבל קבוצת פעוטים משלה ובאחריותה.
בראשית שנות ה- 50, הגיעה לקיבוץ מחלקת נח”ל, שחבריה היו צעירים עולים ממצרים. ביניהם היה גם אליהו. נינה ואליהו הכירו זה את זו, התקשרו, והחליטו להתחתן ולבנות את ביתם באפיקים. כאן נולדו ארבעת ילדיהם: דדי, תמר, גלעד וזוהר. לאחר שנים נפרדו דרכיהם, אך נינה רוותה רוב נחת מילדיה והייתה גאה ומאושרת בהם, במשפחותיהם, וכמובן בנכדים. כבת יחידה היא ראתה במשפחתה המתרחבת מתנה יקרה מאין כמותה.
עם השנים עברה נינה לעבוד במתפרה, ואח”כ עברה לעבוד בצח”ם. בכל מקום שעבדה, השקיעה את מיטב יכולתה. הייתה חרוצה, מסורה ואחראית, וזכתה להערכה רבה מצד עובדי הענף האחרים. בשעות הפנאי אהבה מאוד לקרוא.
היא אהבה לרקום ואהבה לטפח את דירתה ואת גינת העציצים שמסביבה.
אז הכתה בה מחלת הסרטן, בפתאומיות ובעוצמה רבה. נינה עמדה בטיפולים הקשים בגבורה. ההתאוששות שלה הייתה מדהימה. היא חזרה לתפקוד עצמאי מרשים ולא וויתרה לגוף שנפגע. ליווינו אותה בהשתאות ושמחנו כשהבריאה. היא הצטרפה ל”סביון” ונהנתה מאוד מהפעילות היצירתית שבמקום, ומהמפגש החברתי מאיר הפנים. היו אלו שנים של רגיעה ויציבות, ואולם, כשהכתה בה המחלה בשנית – הייתה זו מכה אנושה וסופנית.
כשכתבה נינה את סיפור חייה, היא נשאלה אם הייתה צריכה לבחור שוב את דרכה בארץ, האם הייתה עושה את אותה בחירה. ונינה ענתה: “כן, אני מאוד אוהבת את צורת החיים הזאת בקיבוץ. קיבלו אותי פה כל כך יפה. לא הייתה כל סיבה לחפש משהו אחר – עבודה, חברה, בית. טוב לי פה. יש לי ילדים נהדרים ונכדים מקסימים, ואפילו נין, ולמרות שהם התפזרו – כאן זה המרכז. יש לי הרבה נחת מהם ואני חיה בשלום גם עם עצמי וגם עם הסביבה”.

נינה נפטרה בהיותה בת 89, מתוכם 68 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: ילדים: דדי, תמי, גלעד וזוהר, נכדים ונכדות, נין ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.