חלק דבורה ז"ל

שם האב: דב
שם האם: שרה

התקבלה לחברות בקיבוץ ב: 7.1934

דבורה נולדה בשנת 1913, בלטביה, בעיירה רבנישקי שליד ריגה הבירה, להוריה שרה ודב לבית שקלאר. משפחה יהודית מסורתית בעיירה שרוב תושביה יהודים.
7 אחים ואחיות היו במשפחה, כשדבורה היא תאומה לאחותה חנה, שתבדל"א. דבורה וחנה למדו ב"חדר" יהודי, בנות עם בנים ביחד, ואח"כ המשיכו בביה"ס הממלכתי. כבר בגיל הנעורים יצאו לעבודה כדי לעזור בפרנסת המשפחה, ואז גם הכירו את תנועת "השומר הצעיר", וכל אחת מהן השתלבה במסגרת גרעין הכשרה, שהיה מיועד לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ. ההגשמה בקיבוץ הייתה משאת נפש, ודבורה הייתה שלמה איתה, וגאה בהגשמתה, עד יומה האחרון.

דבורה עלתה לארץ בשנת 1933 יחד עם איטקה אבן-דר, שנק'ה שכטר, חסיה טמיר ועוד, והם הופנו לקיבוץ אפיקים, שישב עדיין בחצר כנרת. אחריה עלו לארץ חנה אחותה, חברת קבוצת כנרת, ואבה, אחיה. כל יתר בני המשפחה, שנשארו בלטביה, ניספו בגיא ההריגה הלטבי במלחמת העולם השנייה.

דבורה הפנימה את ההוויה הקיבוצית אל תוך נימי נפשה, והייתה מסורה ונאמנה לה בכל מאודה. מוכנה לכל "דין התנועה". היא ראתה בחיי הקיבוץ את המימוש העצמי שלה. לא הייתה כל בעיה למסור למחסן הקומונה את כל בגדיה שהביאה מהבית, כולל מעיל הפרווה החדש שקנתה ערב הנסיעה. לא הייתה לה בעיה עם הלינה המשותפת, לא היו לה תלונות על דיור, תקציב, תורנות או גיוס. אחרי
3 חודשים בחצר כנרת נבחרה להיות סדרנית עבודה (לחברות), תפקיד שנעשה, כמובן, שלא על חשבון העבודה. (יותר מאוחר מילאה את התפקיד הזה עוד 3 פעמים).
דבורה סיפרה בגאווה, שבהצבעה על קבלתה לחברות בקיבוץ, היא נבחרה פה אחד, ללא אף מתנגד.

את יוסף היא הכירה באפיקים, וסיפור אהבתם היה חם, איתן ויציב לאורך יותר מ- 60 שנה. כשהתחתנו, כלומר עברו לחדר משפחה, באה חנה מכנרת עם עוגה לברך אותם. בערב שישי רקדו הורה סוערת בחדר האוכל לציון חתונתם של עוד כמה זוגות ש"התמסדו" באותו זמן. בלי טבעת, בלי שמלת כלולות, בלי מתנות, אבל באושר גדול. מה צריך יותר מזה. בעצם דבורה התחתנה 3 פעמים: פעם ראשונה – חתונה פיקטיבית, כדי לקבל את הסרטיפיקט לעלות ארצה. פעם שנייה – עם ניומה ליש, במקום לאה, שהייתה בהריון מתקדם כשנערכה החופה, ולכן דבורה עמדה במקומה לצדו של ניומה תחת החופה, והוא ענד את הטבעת על אצבעה. אח"כ, כמובן, הוחזרה הטבעת לידיו של הרב, שהעביר אותה לזוג הבא.
החתונה השלישית הייתה עם יוסף, והפעם באמת, כמו שאומרים – "רק המוות יפריד ביניהם", והוא שהפריד.

בשנים הראשונות עבדה דבורה ברפת, והייתה זו תקופה עליה התרפקה דבורה בזיכרונותיה יותר מכל. יחד עם ישראל מדור, שמעון דגן, קזיוק, נעמי ברונטמן וגיטה מוצרי (שנספתה בתאונת הרפתנים בכנרת), תוך כדי חליבה ידנית, בימים ובלילות, בשבת ובחג, עם ריח הזבל וניחוח החציר, נוצרה גאוות יחידה ורעות חברית. אח"כ עברה דבורה לעבוד בחינוך. היא קיבלה קבוצת ילדים בכיתה א', איתם המשיכה לעבוד עד סיום כיתה י"ב. כולם היו בניה, אותם אהבה בכל ליבה, והקשר עמם נשמר לאורך שנים, גם כשבגרו והלכו כל אחד לדרכו. מהחינוך עברה לעבוד באקונומיה. סחבה ארגזי ירקות מן ואל המקרר, קרצפה רצפות, כולל בפינת האשפה, ודאגה לשמור לחבר הפרטי את מנת ההבראה שלו, או את עוגת הרווקים השבועית. וכמובן, להכין קפה שחור וחם לעובדים המשכימים קום מדי בוקר. היא עזבה את עבודתה באקונומיה בגיל 80, בעקבות תאונת עבודה, בה שברה את שתי ידיה. אז עברה לעבוד ב"חמד", בניהולו של אהרון בר, ומשם ל"סביון", הבית החם והיצירתי, התומך ומאיר הפנים, שבו כל יום היה לה חג, ודבורה הייתה מכורה לו עד יומה האחרון.

4 בנות נולדו לדבורה ויוסף חלק- אסנת, רחל, שרה ואסתר. בית חם, פתוח, תומך ואוהב. צנוע מאוד, אבל שהיה בו הכל. זה לא היה בית של פינוקים אולם הייתה ידיעה פנימית עמוקה שדבורה ויוסף הם תמיד כאן ובטוטליות, למרות שדבורה עבדה ערבים רבים ברפת, או בהשכבת ה"לילה טוב" בכיתות שבטיפולה. אף פעם הבנות לא הרגישו בעדיפות שנייה. הן חשו תמיד בביטחון מלא את מקומן במשפחה, ואת עוצמת הקשר המשפחתי, שיש לו, למרות הכל, חיים עצמאיים משלו, גם בתוך המסגרת הקיבוצית המחניקה.

הבנות זכו לאימא מיוחדת בטוב ליבה, בנדיבותה, בצניעותה, ובאהבתה הגדולה. הן זכו שהייתה להן אימא לאורך שנים רבות, והן רצו עוד ועוד. הן ביקשו סליחה מאימן על הסבל שסבלה בימים האחרונים לחייה, אך לא יכלו לשחרר. הן לא רצו להיפרד. כל כך אהבו אותה. עכשיו כשתמו ייסוריה, והיא חוזרת להיות עם יוסף, אהבתה הגדולה, לעולם לא ייפרדו עוד. נוחי בשלום, דבורה יקרה וכאן, לצדו של יוסף תימצא לך מנוחה נכונה. ואנו – נמשיך לאהוב אותך מרחוק.

מהבנות, ושמונת נכדייך, 13 נינייך ושלושת חימשייך, וחנה, אחותך, הדודה מכנרת, וכל בני המשפחה הנהדרת, פרי יצירתך, שהיית לכולם מצפן ומגדלור ובכך "באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל".

דבורה הייתה בת 103 שנים במותה מתוכם 84 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

בית אפיקים מרכין ראשו לזכרה, בכבוד ובאהבה.

הניחה: בנות: אסנת, רחל, שרה ואסתר, נכדים, נינים ובני נינים , אחות חנה ובני המשפחה המורחבת.

יהי זכרה ברוך .