יבזורי דבורה ז”ל

דף הנצחה ליבזורי דבורה  ז”ל   (22/04/1930 – 20/12/2019)     ( כד ניסן תר”צ  –  כב כסלו תש”פ )

דבורה יבזורי ז”ל (שם משפחה קודם: הורביץ)

נולדה בישראל, כ”ד ניסן תר”צ, 22.4.1930 נפטרה: כ”ב כסלו תש”פ, 20.12.2019
שם האב: אהרון שם האם: גרוניה התקבלה לחברות בשנת 1951

דבורה נולדה בחיפה במרץ 1930 להוריה גרונה ואהרון הורביץ. אביה היה דור שביעי בארץ, שנולד בצפת ועבר לחיפה. אמה – דור חמישי בארץ, נולדה בירושלים, וגדלה בזיכרון יעקב. הייתה מבאי ביתם של משפחת אהרונסון, מייסדי מחתרת ניל”י, והעריצה את שרה גיבורת ניל”י. הייתה תופרת את בגדיה וגם מעבירה פתקים סודיים בין חברי המחתרת. האב, מכונאי מוכשר בעל ידי זהב, עבד בארץ וגם בארצות ערב השכנות, ורבים מידידיו הטובים היו מתושבי הארץ הערביים. דבורה זוכרת בחיבה את שנות ילדותה בחיפה. “בית אבן עם חצר גדולה… עצים בחצר, ובור מים לאגירת מי הגשמים… את הבית לא היו נועלים. לא היה ממה או ממי לחשוש…”. באמצע שנות ה- 30, בתקופת המאורעות, עברה המשפחה למושבה מגדל. “מושבה קטנה עם מספר צריפים עלובים ובי”ס קטן ועלוב” – כך תיארה אותה דבורה. אך המשפחה התאקלמה במהירות. קנו בית במצב טוב, ונחשבו למשפחה מסודרת. דבורה הייתה בת יחידה בכיתתה (שמנתה 6 ילדים) ונחשבה לתלמידה מצטיינת. “כוכבת ביה”ס”, והייתה עוזרת לחבריה בלימודים, גם לילדים מכיתות אחרות. עם סיום ביה”ס היסודי החליטה דבורה להצטרף לאחותה רחל, שהייתה ב”הכשרה” בקיבוץ קריית-ענבים, וללמוד במסגרת הפנימייה שבקיבוץ. המסגרת הקיבוצית מצאה חן בעיניה מאוד. “אלו היו שלוש שנים נפלאות בכל המובנים” – סיפרה דבורה – “גם בבית הספר, וגם בעבודה בקיבוץ, וגם בחיי החברה השמחים והמגוונים”… “בילינו עם הפלמחניקים בריקודים ובטיולי לילה למטעי התפוחים… ובזכות עבודתי בגן הילדים החלטתי להתמסר בעתיד לעבודה בחינוך…”.

ערב מלחמת העצמאות גבר המתח בין היהודים והערבים בארץ. דבורה בת ה- 17 חזרה למגדל, והכירה את אביגדור, ששירת ביחידת הנוטרים, והנצה אהבת נעורים ראשונה. אביגדור נהרג בקרב עם ערביי הכפר השכן, וזכרונו נצרב בליבה לכל חייה. אז התייצבה דבורה במטה גדוד “ברק”, גדוד 12 בחטיבת גולני, שישב בכנרת, ימים ספורים לפני פרוץ הקרבות בעמק הירדן. יחד עם המג”ד יצחק ברושי מקיבוץ גשר, וסמל המודיעין יוסף נצר משער הגולן ראו את להבות האש העולות מקיבוץ מסדה ושער הגולן, וליוו את קרבות צמח ודגניה, לוביה וסג’רה העקובים מדם. מאוחר יותר ירדו לנגב, ועד אילת הגיעו. שם הכירה דבורה את איתן, שהצטרף למחלקת המודיעין, והיה מפקד הסיירים שירדו גם הם דרומה לאילת. “בחוף אילת – מספרת דבורה – התחיל הרומן שלנו שהפך לסיפור של אהבה גדולה…”.
כששאון התותחים נדם והצבא פשט מדיו, החליטו דבורה ואיתן לבנות את ביתם באפיקים. החופה נערכה במושבת כנרת על חוף הכנרת. בלי הורים, בלי בני משפחה וחברים. את מוטות החופה החזיקו לובה גולני – מזכיר הקיבוץ, שלמה רוט – חבר טוב, ועוד חבר ממגדל. את המוט הרביעי החזיק כנראה הרב עצמו… הזוג הצעיר הפך למשפחה אוהבת, חמה ומאושרת.כאן נולדו ילדיהם איריס, ערן, רעות ושרון. לדבורה היה ברור שהיא מקדישה את עצמה לעבודה עם ילדים. “העבודה הייתה קשה – היא מתארת – אך בצד הקושי היה המון סיפוק, עניין ואהבה גדולה לילדים…”. דבורה למדה בקורס למטפלות בסמינר הקיבוצים, והשתלבה במערכת הגיל הרך בבית התינוקות וב”שישיות”.
היא אהבה את הילדים – “כמו ילדיי שלי”, והילדים אהבו אותה, וגם ההורים היו מאוד מרוצים. יותר מ- 20 שנה עבדה דבורה בחינוך, עם כל הלב וכל הנשמה.
אך בעיות בריאות החלו לפגוע בה והקשו על המשך עבודתה. היא עברה לעבוד כמזכירתו של חנוך שחם ב”קלת”, וגם שם מצאה עניין רב, בעיקר במפגש האנושי המיוחד עם הפועלים – העולים החדשים, וההבנה, ההתייחסות וההתמסרות לצרכיהם, לבעיותיהם ולקשייהם. יותר מאוחר נבחרה להיות מחסנאית הילדים, וגם כאן הייתה קשובה לצורכי הילדים ובקשות המטפלות וההורים. “השינוי הגדול שהכנסתי – מתגאה דבורה – היה האפשרות שילדי הכיתות הגבוהות יבחרו את בגדי הערב שלהם, והבנות יוכלו לבחור בגדי-ים…”. כשהורע עוד יותר מצב בריאותה, נתחייב השינוי והמעבר לפרק העבודה האחרון – בספרייה, וגם פה מצאה עניין וסיפוק רב, הן מהקרבה לעולם הספרים המרתק, והן מיחסי הגומלין עם החברים הקוראים, והן מעבודת הצוות בספרייה.

כל השנים אהבה דבורהל’ה את הקיבוץ, את המסגרת השיתופית, הערכית, השוויונית, את אורח החיים הצנוע, את חיי העבודה כערך עליון, ואת הערבות ההדדית. השינויים שחלו בקיבוץ המתחדש לא היו לרוחה. מבחינתה היה זה חלום שנשבר. האכזבה מהמציאות החדשה הכפויה עליה גרמה לה עצב רב.

עם השנים גם הבריאות התערערה יותר ויותר. עברו עליה ימים מתמשכים של סבל וכאב. דבורהל’ה, הייתה הולכת במדרכות אפיקים עם עגלת תינוקות “כהליכון”, והמעיטה לצאת מביתה. עידוד ותמיכה שאבה בעיקר ממשפחתה, שעטפה אותה באהבה ובחום. היא הייתה גאה בילדיה ובנכדיה, על שירותם הצבאי הקרבי, על פועלם החלוצי ביישוביהם ברמת הגולן, על היותם ממשיכי הדרך בה האמינה כל חייה, ואותה הנחילה להם כמורשת. המשפחה היפה הזאת הייתה אהבתה הגדולה ונחמתה הגדולה באותן שנים אחרונות של צער וכאב. ואיתן – כמובן שהיה שם כל הזמן, ועשה כל דבר מעל ומעבר ועוד יותר, עד הרגע האחרון.
סיפור חייה הוא סיפורה של מדינת ישראל הישנה, החלוצית, היפה והטובה. סיפור מרתק של אהבה גדולה.
במותה הייתה דבורה בת 89 וחצי שנים, מתוכם 70 שנים חברה קיבוץ אפיקים.

הניחה: בעל – איתן, ילדים – איריס, ערן, רעות ושרון, בני משפחה, נכדים ונינים.

יהי זכרה ברוך.