לויתן חיים ז”ל

דף הנצחה ללויתן חיים  ז”ל   (22/05/1923 – 16/04/2003)     (  –  יד ניסן תשס”ג )

שם האב: יחזקאל. שם האם: חנה. חבר הקיבוץ משנת 1947 חיים נולד בשנת 1923 בליטא, בן זקונים להוריו. אביו היה סוחר תבואות אמיד ואמו מורה. יחד הם טיפחו בית יהודי מסורתי חם, עם מקום של כבוד בכותל המזרח של בית-הכנסת המקומי. האב הציוני השתייך לתנועה הרביזיוניסטית והעריץ את זאב ז‘בוטינסקי. חיים למד בגן עברי ובגימנסיה העברית. דגש חזק היה בבית על חינוך לתרבות כללית. חיים נמשך מגיל צעיר אל המוסיקה. אהב לשמוע את המנגינות והכיר את המלחינים ויצירותיהם. באופן טבעי רכש ושלט בכמה שפות. בבית דיברו רוסית. ליטאית הייתה שפת-המקום, אידיש הייתה שפת הרחוב היהודי ועברית הייתה שפת הבית-ספר. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היה חיים בתחילת הכיתה השמינית בגימנסיה. עם הצטרפות הארצות הבלטיות לברית-המועצות, החלה גם החרמת הרכוש ה”קפיטליסטי”. הבית ועסקי המשפחה הוחרמו. יהודים שהוגדרו כקפיטליסטים הוגלו לסיביר. כשנכנסו הגרמנים, החלו המאסרים, החטיפות והגזרות. היהודים נצטוו למסור את רכושם ולענוד טלאי צהוב. הוקמו גטאות שאליהם הועברו היהודים הכשרים לעבודות כפייה. האחרים הועמסו על מכוניות והוצאו להורג. ביניהם הייתה גם אמו של חיים. חיים ואביו עבדו עבודת פרך במסגרת הגטו, כשהכוונה הייתה להשמיד את כולם בסיום העבודה. עם התקרבות החזית הרוסית, החלו הגרמנים בחיסול הגטאות. במצעד רגלי מפרך הגיעו למחנה-עבודה אחר בגרמניה, שם נפטר האב מאפיסת כוחות. ואז, הגיעו האמריקאים וחלום השחרור התגשם. חיים היה עייף ותשוש, חולה ובודד. חיפש חברים. הוא הגיע ל”בית הרצל” שבו התרכזו אלו שלא שכחו את עברם הציוני ושם גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ-ישראל. שם התארגנה מסגרת “נח”ם” – נוער חלוצי מאוחד, ושם נוסדה קבוצת המעפילים. לשם הגיע מהארץ סיומה פינסקי, חבר אפיקים, שכיוון את הקבוצה לאפיקים. חיים לימד את חבריו עברית ושם פגש את רבקה. יחד עברו את ההפלגה הקשה, יחד שהו במחנה בקפריסין לאחר שהאונייה בה הפליגו נתפסה ע”י הבריטים. אחרי כן שהו במחנה עתלית. הזוג הצעיר הגיע לקיבוץ אפיקים באוגוסט 1947. באפיקים נשא חיים את רבקה לאישה ונולדה בתם הבכורה-חנהל‘ה. החיים החדשים נראו יפים ומבטיחים עתיד ורוד, אך מכה נוספת לא אחרה לבוא. חיים שכבר הספיק להשתתף בקרבות מלחמת השחרור בגליל-התחתון, התגייס לצה”ל. חיים שרת בחיל-התותחנים. ואז, נתקף במגפת הפוליו שהשתוללה בארץ. המחלה היפלה אותו למשכב והותירה אותו נכה בשתי רגליו. כל השנים נאבק חיים בנכותו, מאבק קשה ונחוש, אמיץ ועיקש. הוא התמיד בעבודתו בהנהלת החשבונות, השתלב בפעילות התרבותית והחברתית, בעיקר בתחום הסרטים בקיבוץ. הוא טיפח את משפחתו ושלוש בנותיו – חנהל‘ה, דורית ואפרת. איש תרבות, אוהב מוסיקה, הירבה לשמוע תקליטים, בעיקר לכינור, ואף ניגן באקורדיון להנאתו. היה ער למתרחש במדינה, בעולם ובקיבוץ והרוח החיה בשמירת הקשר עם קבוצת המעפילים, לכל אורך הדרך. רבקה רעייתו, הייתה כל הזמן לצידו, אוהבת, תומכת, נושאת בעול. השנים הלכו והכבידו על חיים. הגוף החזק החל לבגוד. המעבר מהקביים לקלנועית ולכיסא הגלגלים היה כרוך בכאבי גוף ונפש מתישים, שנתנו אותותיהם במערכות הגוף שהחלו לקרוס. חיים נלחם על חייו עד הרגע האחרון, עד שלא עמד לו כוחו עוד והוא נפטר, כשרבקה והבנות עוטפות אותו באהבה ובמסירות אין-קץ, כך, לאורך כל השנים, וביתר שאת בעת מחלתו. בן 80 היה במותו, 56 שנים חבר קיבוץ אפיקים. הניח: אישה – רבקה, בנות – חנה, דורית ואפרת, נכדים , נינים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.