נתיב דוד ז”ל

דף הנצחה לנתיב דוד  ז”ל   (29/01/1952 – 31/10/2018)     ( ב שבט תשיב  –  כב חשון תשעט )

דוד נתיב  (שם משפחה קודם: אסטמקר)

שם האב: בנימין שם האם: בת-שבע התקבל לחברות בקיבוץ בשנת 1970

דוד נולד בשנת 1952 באפיקים להוריו בנימין ובת-שבע אסטמקר, שהגיעו מהודו לקיבוץ עם בנותיהם רותי ושרה. כאן נולדו בניהם “הצברים” – דוד ושלמה.
הם התייתמו מאביהם בגיל צעיר, ובת-שבע לבדה נשאה כל השנים בעול גידולם וחינוכם. דוד היה ידוע כילד שובב, אוהב טבע, נופים ומרחבים, ולא אהב את מסגרות החינוך המקובלות. אחרי סיום ביה”ס היסודי לא רצה להשתלב בבית-ירח, ובחר להיות “לייבור”. העבודה נחשבה בעיניו יותר מהלימודים.
העבודה סימלה ערכים, בגרות וגם כוח. את זמנו הפנוי הקדיש לאימוני כושר ותרגילי התעמלות. כשהתגייס לצבא נשלח לגולני, אך בעקבות מחלה מסתורית שתקפה אותו, הוא שוחרר מצה”ל. בתיווכו של טיבי רם הצליח דוד לחזור ולהשתלב בצבא במסגרת הנדסה קרבית.

כשחזר הביתה לקיבוץ, נכנס לעבוד ב“נווית”. בגיל צעיר הכיר את אנה, נשא אותה לאישה ונולד בנם הבכור אופיר. נישואים שלא צלחו הובילו לפרידה.
ב”נווית” קרתה תאונה בה איבד דוד את ידו הימנית. הוא עבר תהליך שיקום ארוך ומייסר, אך ביקורי החברים במהלך השיקום חיזקו בו את תחושת השייכות, וגרמו לו לחוש בכוחה המעצים של החברות ושל הקהילה התומכת. בסופו של תהליך ההבראה חזר דוד לפעילות ברמה גבוהה של יכולות, של כישורים, של רגישות חברתית וערכית. זה פרץ מבפנים וטופח בעבודה ולמידה עצמית, שהעשירה את אישיותו, והקרינה על סביבתו – סביבתנו.

דוד הכיר את רוני, והם החליטו להתחתן ולחיות יחד באפיקים. רוני באה מאלומות עם שני ילדיה- אמיר וטלי, שהפכו להיות אחים לאופיר. כאן בנו את ביתם המשפחתי וכאן נולדו בניהם יובל ועדי. משפחה אוהבת, חמה, מאוחדת ומאושרת.

דוד עבוד תקופה מסוימת בענפי החקלאות, במוסך הטרקטורים ברפת, וב“גן בית” ואח”כ עבר למפעלי התעשייה. עבד בצח”ם חליבה כאחראי על מחלקת האלקטרוניקה ועל אבטחת איכות. גם ברכב החשמלי היה אחראי אבטחת איכות. בתפקידיו התגלה כבעל כושר ניהולי, מאורגן, אמין ומקצועי. בעיקר הצטיין ביחסי אנוש, ברגישות, בהקשבה, באכפתיות ובכבוד. כשנבחר להיות מרכז חינוך, העיד על עצמו שהוא מנהל את החינוך “בראש של אבטחת איכות”. את הערכים והעקרונות שהאמין בהם הציב כמטרות, ופעל להשגתן ולשילובן במערכת. כך פעל גם כשנבחר לרכז את “משאבי אנוש”. אמפאטי וקשוב לחבר, אך מחויב לקידומה של המערכת כולה לטובת הכלל. הוא היה בין יוזמי פעילות “בנק הזמן” בעמק הירדן. במסגרת זו תרמו חברים בהתנדבות מכישוריהם לטובת חברי הקהילה, וכך נהנו מיחסי גומלין מפרים, חברתית ואישית.

כבר כנער גילה דוד תבונת כפיים מרשימה. היה יוצר בעיקר בעבודות עץ.
בבגרותו גילה את הציור. הוא למד ציור במכללת תל-חי, ולימד את ידו השמאלית לאחוז במכחול ולשלוט בקווים ובצבעים. אמנות הציור כבשה את ליבו, והוא החליט לפתוח את הנושא בפני החברים. הוא פתח חוג לציור, בהתנדבות כמובן, שזכה להצלחה רבה בקרב המשתתפים. הם למדו להתבטא באופן אישי דרך המכחול והצבע. וביחד חוו את חוויית היצירה האמנותית, ופעילות הגומלין בין מדריך לחניך, ובין היוצרים לבין עצמם. דוד לימד אומנות גם במוסד החינוכי בבית-זרע, ואחת התלמידות מצאה בביתו מסגרת משפחתית תומכת. כמו כן התנדב דוד להעביר חוגי ציור ב“מכללה לכישורי חיים” באשדות יעקב. גם שם יצר, דרך הציור, קשרים אישיים קרובים עם החניכים.

לאורך כל הדרך ניסה דוד ליזום ולהפעיל מסגרות חינוכיות תומכות לאנשים שלא שפר גורלם. ניסה להקים מוסד “אומנה” לשיקום ילדים חסרי משפחה. ניסה לשלב נערים אתיופים בעבודה בקיבוץ. בהיותו איש עקרונות, פתח בשביתת רעב מול שגרירות מצריים בתל-אביב, במחאה על “התגובה האדישה” של הממשלה ל“חוסר התגובה המצרית על רצח הישראלים בראס-בורקה”. באסיפת הקיבוץ קם דוד ודרש בתוקף להסיר מסדר היום את בקשתו של חרות לפיד לשיקומה של חווה יערי בקיבוץ, כי “אפיקים אינה יכולה לפתוח את דלתה בפני רוצחת תאוות בצע”… הנושא אכן ירד מסדר היום.

עם השנים התרחבה המשפחה. הילדים גדלו והקימו משפחות משלהם. דוד ורוני זכו ל- 9 נכדים שהרבו את השמחה במעונם. דוד בתפקיד סבא הצטיין לא פחות מבכל תפקידיו האחרים.

לפני מספר שנים טמן הסרטן את גרורותיו הממאירות בגופו של דוד. הוא התמודד במחלה באומץ ובעניים פקוחות. הטיפולים המייסרים עשו את פעולתם, ודוד חזר, נמרץ ונכון, למלא תפקידים ומשימות. בוועדת הקליטה, בוועדה לצמיחה דמוגרפית. לאחרונה נבחר להחליף את מנכ”ל הקהילה היוצא. התקופה הייתה קשה והמצב הכלכלי לא היה טוב. נדרשו צעדים מרסנים והחלטות לא קלות. דוד לא נרתע. בדרכו המתחשבת, הקשובה והרגישה, לצד נחישות עקרונית ואמונה ערכית, הצליח לאזן את המצב, ולצאת לימים טובים יותר. אך המחלה תקפה שנית, והפעם בכל הכוח וללא רחמים. דוד התמודד כדרכו, מפוכח וכואב. ארגן, סיכם, סגר מעגלים, ונפרד באהבה ובפיוס מחיים עשירי מעש ויצירה, סיפוק והישגים. דוד השאיר חותם בדפי ימיו של קיבוץ אפיקים, ועוד יותר בליבם של אנשים רבים.

דוד נפטר בהיותו בן 66 שנים, בן וחבר קיבוץ אפיקים כל חייו.

הניח: אישה – רוני, ילדים – אופיר, אמיר, טלי, עדי ויובל אח – שלמה, אחיות- רותי ושרה, נכדים ובני משפחה .

יהי זכרו ברוך.