דף הנצחה לעתיר ראובן ז”ל (05/04/1930 – 22/11/2019) ( ז ניסן תר”צ – כד חשון תש”פ )
ראובן נולד בשנת 1930 בעיר גלזגו שבסקוטלנד, להוריו מינה ומשה רייכקינד.
הבן הצעיר במשפחה. אביו הגיע לאנגליה בצעירותו כדי להימלט מגיוס לצבא הרוסי. בעקבותיו הגיעו גם יתר בני המשפחה. האב היה בעל אטליז, והמשפחה ניהלה אורח חיים דתי אדוק. ראובן למד בבי”ס רגיל ובערב קיבל “השלמה” של לימודי יהדות ב”חדר”. בגיל 15 נשאר ראובן יתום מאביו ומאימו. הוא עזב את לימודיו והתחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ככל בן יהודי מסורתי, הלך ראובן מדי יום לבית-הכנסת לומר “קדיש” על הוריו, ושם הכיר קבוצת נוער ציוני, חניכי תנועת “הבונים”, שפעילותה נערכה בבניין בית-הכנסת. הם שמעו הרצאות, נערכו דיונים, יצאו למחנות ונדבקו בחיידק הציונות. בן 17 יצא ראובן להכשרה במסגרת תנועת “הבונים”, ולאחר כשנתיים התגבש הגרעין והגיע תורו לעשות עלייה. בשנת 1949, עם הקמת מדינת ישראל וסיום מלחמת העצמאות, הגיע ראובן ארצה לנמל חיפה. “השכם בבוקר ראינו את אורותיה של חיפה באופק, וכל העולים על הסיפון פרצו בשירת “התקווה”… אחרי הריסוס בדי.די.טי פגשתי בנמל את השוטר העברי הראשון וערבי ראשון בכפייה וגלבייה…” כך הוא סיפר.
התחנה הראשונה שלהם הייתה בקיבוץ כפר-בלום, בו שהו כשנה וחצי והכירו מקרוב את דרך החיים בקיבוץ. אז התגייס הגרעין לנח”ל ואח”כ הצטרף כהשלמה לקיבוץ הצעיר “בית העמק”, שהיה עדיין בחיתוליו. מעט צריפים ואוהלים ומעט מקומות עבודה. ראובן נשלח לקיבוץ אפיקים כעובד חוץ. המפגש עם קיבוץ אפיקים היה מהמם: “אפיקים נראתה לי כמטרופולין…עם בתי-אבן, חלקם קומותיים, ומדרכות בין הבתים… ובחדר האוכל היו שולחנות גדולים, סכו”ם וצלחות לכל שולחן ואוכל מגוון…” ההלם הראשוני הפך לאהבה ממבט ראשון. ראובן עבד בדיר. “אהב לצאת עם שחר למרעה עם החמור והחלילית”. באווירה רומנטית זו פגש את רוני, אחותו המאמצת של נתן רום, איתו עבד בדיר. הם נישאו והקימו את ביתם באפיקים, וכאן נולדו ילדיהם ניר, עמית ולילך.
כשחוסל ענף הדיר, עבר ראובן לעבוד בלול, אך גם ענף זה נסגר, ואז קיבל ראובן הצעה לצאת לשליחות לדרום-אפריקה, לחוות הכשרה של “החלוץ” המשותפת לתנועת “הבונים”. ראובן, רוני והבנים ניר ועמית יצאו לשנתיים לדרום אפריקה, לעודד את הנוער היהודי לעלות לישראל. הם זרעו ירקות, גידלו אפרוחים, ולימדו ציונות בפעולות חברתיות ותרבותיות. בתום שנתיים חזרו הביתה לאפיקים. ראובן עבד כמה שנים כמחסנאי במפעלי עמק-הירדן ואז השתלב בצוות ביה”ס המקומי כאחראי על המרכזייה הפדגוגית ועל הציוד הלימודי והאורקולי.
ראובן מצא עניין וסיפוק רב בעבודה זו והתמיד בה לאורך שנים, במסירות, באחריות, במקצועיות, ובשיתוף פעולה מלא עם כל המורים והתלמידים.
כל השנים היה ראובן פעיל ומעורב חברתית בנעשה בקיבוץ. היה חבר בוועדות והיה שותף בפעילות התרבותית. אך מפעלו החברתי המשמעותי ביותר היה הקמת “מועדון 60+”. הקיבוץ גדל, מגוון הגילים התרחב, הצרכים השתנו, ונוצר צורך ליצור מעגל חברתי אינטימי יותר בתוך מעגל היחד הכללי. ראובן נרתם למשימה בכל נפשו ומאודו. אחת לשבוע, אחה”צ, התאספו בני ה- 60+ בחדר האכילה המזרחי, סביב שולחנות מכוסים מפות ופרח בצנצנת, וכיבוד קל, וציינו תאריכים אקטואליים, פגישות עם ממלאי תפקידים בקיבוץ, רשמים מטיולים בחו”ל, פגישות עם אומנים ובעלי תחביבים, ואף נעזרו מפעם לפעם באורחים מבחוץ.
פעם בשנה יצאו לטיול למשך יום שלם. כך, במשך 7 שנים תמימות, בהתמדה וללא לאות, ביצירתיות ובאהבה. “התפקיד הזה פתח בי צוהר לעולמו של הזקן” אמר ראובן.
לאחר צאתו לפנסיה השתלב ראובן בעבודה במפעל “חמד” וגם בקופת הבית.
עם השנים החלה בריאותו של ראובן להתערער. העיניים, שתמיד היו רגישות, כהו עד כדי עיוורון. הלב נחלש ונזקק לחיזוקים חוזרים ונשנים. גם השמיעה כבדה. ראובן לא נכנע ולא ויתר לעצמו. בתאווה קרא ספרים דרך קלטות, עקב אחרי החדשות והאקטואליה בדבקות. היה תלמיד מתמיד ב”ביתנו”, וצעד בשבילי אפיקים עוד ועוד, כשרוני תמיד איתו ולצידו. היא הייתה לו העיניים והתמיכה שבלב. בני המשפחה שהתרחבה עם הנכדים והנינים, הביאו לו אושר רב והאירו לו את החשכה. לפני שנים אחדות כתב ראובן: “כשאני מביט לאחור, אני חושב שהכנתי את עצמי לחיות בקיבוץ, ואני חושב שרוב חלומותיי התגשמו… השינויים היו בלתי נמנעים, ואני שמח במה שיש לי. אני מקווה מאוד שמהות הקיבוץ תישמר, ובעיקר היחד. באפיקים בהחלט ניתן לדבר על יחד”.
ראובן אהב את החיים. גם כשנקלע לצמתים לא קלים של טיפולים רפואיים, הוא בחר לקחת סיכונים ולהתמודד עם סבל וכאב כדי לזכות בחיים. הוא מצא בהם טעם ויופי, אושר ועניין, משמעות ואהבה.
על ערש דווי, בבית החולים, סיפרו לו הבנים על מותו של אורי רפפורט, ועל בקבוק קוניאק שנפתח מעל קברו. וראובן לחש “זה עצוב מאוד, אבל אני לא רוצה קוניאק. אצלי ישתו וויסקי סקוטי…”
ראובן נפטר מוקף בבני משפחתו, שסעדו אותו בחוליו, במסירות ובאהבה גדולה. המעגל נסגר. הוא נפטר בהיותו בן 89 וחצי, מתוכם 67 שנים היה חבר בקיבוץ אפיקים.
הניח: אישה-רוני, בנים-ניר ועמית ובת-לילך, נכדים, נינים ובני משפחה.
