דף הנצחה לרונן ראובן ז”ל (10/05/1912 – 09/07/2004) ( – כ תמוז תשס”ד )
שם האב: ישראל.
שם האם: אסתר.
חבר הקיבוץ משנת 1942
ראובן נולד בשנת 1912 , בעיר אודסה שלחוף הים השחור, בן בכור למשפחה שומרת מסורת, שהתפרנסה ממסחר. כשהמצב ברוסיה לאחר המהפכה הלך והחמיר, המשפחה עקרה לפולין. ראובן הייה ילד ונער כשנלחם על חייו והצליח לצאת בשלום ממחלות, רעב ופרעות באירופה האנטישמית ועלה לארץ-ישראל בכוחות-עצמו. כשהגיע באונייה לנמל יפו, לא היה לו מכר או קרוב בארץ. לבד ובמו ידיו עבד בבניין בימיו הראשונים, חי מלחם ובצל, אך למרות זאת הצליח להתקדם, ליצור, לחסוך כסף ולהעלות את אחיו הצעיר יוסף לארץ, לפני שהנאצים השמידו את שאר משפחתו במחנות. בזכות ידי האומן שלו הפך את החרטות שלמד בביה”ס התיכון המקצועי בווארשה למפעל קטן שעסק בבניית עגלות לתינוקות, ובזכות כישוריו האישיים חבר למשפחתה של בלהה רעייתו, משפחת מירצקי. אחיה הבוגרים של בלהה אימצו אותו אליהם, הזמינו אותו לבית המשפחה וכך הכיר ראובן את בלהה והם הפכו לזוג ולימים נישאו והקימו בית ומשפחה ונולדו שלושת ילדיהם, חגי, חנה ויעל. 68 שנים חיו ראובן ובלהה יחד, חיים של שותפות, של התחלקות באושר ובכאב, בחולי ובצער. ראובן הלך אחרי בלהה לקיבוץ נען, אך עקב המחלוקות הפוליטיות שהתחוללו באותם ימים, עברו ראובן ובלהה לאפיקים. ראובן היה איש עבודה ששילב בעבודתו אמנות ואומנות. הוא הפליא לעבוד במחרטה בייצור נשק בהסתר בתקופת מלחמת השחרור, ובשעותיו הפנויות יצר פמוטים וחנוכיות מעץ-זית, בנה כסאות קטנים לבתי הילדים, כשעוד לא היו בשוק מוצרים שכאלה. הוא עיצב מנורות וכלים מעץ, מתכת וזכוכית ששימשו את בית המשפחה. תמיד מוכן היה לעבוד ולהשקיע, עם המון סבלנות ורצון טוב. לימים נהייה רכז התרבות של אפיקים ובכך עסק תשע שנים בהן דאג לפעילות תרבותית בכל ליל-שבת, הביא הצגות, מופעים והרצאות מעניינות. ראובן השכיל לבחור צוותים שיעבדו איתו בהפקת האירועים והחגים, וברבות השנים מתוך הצוות “צמחו” מחליפיו לתפקיד. במהלך השנים האלה הביא להקמת בית-הכנסת באפיקים ולבניית האטלייה לליאו רוט, צייר הקיבוץ. הוא ארגן טיולים לרמת-הגולן ולסיני אחרי מלחמת ששת-הימים ובהם השתתפו חברים רבים . נפילתו של בנו הטייס חגי ז”ל הסבה לו כאב עמוק שליווה אותו כל השנים כשטיפל במסירות בנכדיו היתומים. הוא רץ אחריהם לכל מקום מתוך רצון עמוק למלא את מקומו של חגי כאבא ומעולם לא התלונן שהוא עייף או שקשה לו. את העצב והסבל שמר לעצמו כדי שהנכדים לא יראו אותו בצערו. בתקופה זו הוא חש שאינו יכול עוד להמשיך להיות רכז התרבות של אפיקים ועבר לעבוד בבית-החרושת קלת כממונה על בטיחות המפעל. בתפקיד זה זכה לשבחים, לפרסים ולתעודות הוקרה על פעילותו להפחתת תאונות העבודה במפעל. במשך השנים היה ראובן חולה-לב וסבל קשות. בשנים האחרונות בלהה עשתה ככל יכולתה כדי לעזור ולסייע בידו להתגבר על קשייו, אך בתקופת חייו האחרונה מחלתו החמירה עד שנפטר, והוא בן 92 . את מסכת חייו סיכם ראובן במילותיו: “כשאני סוקר את חיי מאז בואי ארצה, נער בן 17, בודד בתקופה קשה של חוסר עבודה, אני תוהה כיצד עמדתי בכל מה שעבר עלי ואני מגיע למסקנה שהכול הודות לאהבתי את אשתי, להרמונה השוררת בינינו ולקשר החם עם כל בני המשפחה…האהבה הגדולה לחנה, ליעל, לאושרה ולנכדים – זה טעם חיינו, זה אושרנו וזו גאוותנו…” הניח: אישה – בלהה, בנות – חנה ויעל, נכדים, נינים ובני משפחה. יהיה זכרו ברוך.