רימון רות ז”ל

דף הנצחה לרימון רות  ז”ל   (23/10/1914 – 22/06/1998)     (  –  כח סיון תשנ”ח )

שם האב: אברהם. שם האם: חוה. חברת הקיבוץ משנת 1967 רות נולדה בגרמניה בבית יהודי לפי מוצאו וגרמני לפי תחושותיו והתנהלותו. את עלייתו של היטלר לשלטון ראה אביה של רות כמשהו זמני. כמו רבים מיהודי גרמניה, חשב כי ניתן יהיה לשוב ולחיות את החיים הרגילים בלי לשנות ובלי להשתנות. הוא המשיך לשאת בגאווה את עיטור העבודה בו זכה במלחמת העולם הראשונה, עיטור שהיה בעיניו כמגן מפני כל צרה שלא תבוא. אך הצרה באה ובליל- הבדולח היה כבר ברור גם לבני משפחתה של רות, כי אין דרך חזרה. בשל נאמנות למשפחה ונקיפות- מצפון חוזרות ונשנות, ויתרה רות כל פעם מחדש על האפשרות להצטרף אל קבוצות של עולים וחלוצים שנסעו לארץ-ישראל. משהגיעו מים עד נפש, הצליחה רות לעבור לבריטניה, שם עבדה כמטפלת ושם נולדו ילדיה דוד ונתן. 10 שנים חיה רות בבריטניה. בני משפחתה שנותרו בגרמניה נלקחו לאושוויץ. בת דודה אחרת ניצלה, ואחיה שעלה לארץ לפני פרוץ המלחמה, סייע לרות ולבניה להגיע לישראל. את שנותיה הראשונות בארץ עשתה רות במושב שם סייעה בעבודה במשקו של אחיה חנן. בשנת 1954 עברה לקיבוץ הגושרים ועבדה שם בבית הארחה. משגדלו הילדים ולא נמצאה להם מסגרת לכיתות ההמשך, עברה המשפחה לעין-חרוד עד שנוצר הקשר בין רות ליוסף רימון והיא עברה לאפיקים עם בנה נתן. רות הגיעה לאפיקים בתקופת מלחמת ששת-הימים. יוסף העניק לרות בית-חם, חלק עימה את כל שהיה לו ויחד היו זה עם זו שנים רבות. מצאו שפה משותפת, טיילו ואף נסעו לחו”ל ובימים קשים ידעו לדאוג זה לזו. רות הייתה אישה חרוצה ועבדה במקומות העבודה המסורתיים של נשים בקיבוץ בעת ההיא – בית תינוקות, מטבח ומחסן-הבגדים. לעבודה הייתה מגיעה גם כשלא חשה בטוב. היא ראתה בעבודה חובה ראשונה של חברה החיה בקיבוץ – וגם אם לא הייתה בין הנושאים דברם בפומבי, ליוותה רות את המתרחש בקיבוץ מתוך הבנה, עניין ומבט ביקורתי ומפוכח מאד. לימים תכפו עליה מחלותיה וכאביה ומסלול חייה עם יוסף השתבש ובבוא העת, מצאו עצמם שניהם בבית אשלים כשמצבה הלך והדרדר. רות לא החזיקה מעמד ונפטרה, בהיותה בת 84 . הניחה: בעל – יוסף, בנים – דוד ונתן, נכדים ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.