דף הנצחה לאראל (וולפסון) אליקים ז”ל (21/09/1937 – 02/03/2019) ( טז תשרי תרצח – כה אדרא תשעט )
אליקים נולד בשנת 1937 להוריו מרים ומשה וולפסון, שבאו לקיבוץ מארה”ב.
אח בכור לאחיו יוסי, שוקי ורמה. תינוק עם חך שסועה, שניזון מחלב אמו שטופטף אל פיו במזלף. זה לא היה קל. לא לאימא ולא לתינוק. אבל הם התמודדו, כי עם קשיים צריך להתמודד, להתגבר ולנצח. זה היה המוטו של חייהם. זאת הייתה דרך חייהם, אותה העבירו לבניהם אחריהם.
אליקים למד בביה”ס, שהיה כבר באפיקים. אחרי 3 שנים יצאה המשפחה ל-3 שנים לארה”ב לצורך טיפולים מיוחדים היכולים לקדם את בריאותו של הילד אליקים. במסגרת נסיעה זו שולב האב משה (ביוזמתו של צבי ברנר) במערכת הברחת הנשק מארה”ב לישראל, כשבארץ כבר פרצה מלחמת העצמאות. כשחזרה המשפחה לקיבוץ, סיים אליקים את לימודיו בביה”ס היסודי והמשיך ללמוד בבית-ירח. אבל מרחבי השדות משכו את ליבו יותר מחדרי הכיתות הסגורים. בגיל 14 כבר ישב על הטרקטור ויצא לחרוש בשדות הפלחה. לבד, במרחב, מזריחת החמה עד שקיעתה, וראה כי טוב. הוא לא סיים את לימודיו בתיכון, והבטיח להוריו כי אפשר להיות קיבוצניק טוב גם בלי תעודה. הבטיח וקיים.
בצבא היה קושי לקבל את הנער הרזה, עם ההיסטוריה הרפואית הנלווית, אבל הוא הצליח להשתלב בחיל ההנדסה כחבלן והשתתף בארבע מלחמות – מלחמת “קדש”, “מלחמת ששת הימים”, “מלחמת יום כיפור” ו“מלחמת לבנון הראשונה”.
אחרי הצבא חזר לקיבוץ, ויצא כמו כולם לשנת שירות בקיבוץ הצעיר כפר-עזה (שקיבל את הכשרתו באפיקים). בסיום השנה חזר לאפיקים אל שדות הפלחה, שהיו לו בית שני. אגב, הבננצ’יקים טוענים שכמפלֵס ערוגות ההשקייה – הוא היה הטוב מכולם.
ואז הגיעה נוגה לאפיקים, לקיבוץ שבו נולדה לפני כ-20 שנה, ואותו עזבו הוריה לטובת המשפחה בקנדה. היא באה במסגרת קורס למדריכי חוץ לארץ של תנועת “הבונים”. הביקור בארץ בכלל ובאפיקים בפרט השאיר עליה רושם רב, ובמיוחד הרשים אותה הבחור הצעיר, דובר האנגלית, אליקים. היא חזרה לקנדה והחלה להדריך נוער ציוני בתנועה, ואז החליטה ש“נאה דורש – נאה מקיים”, עשתה עלייה וחזרה לאפיקים. הקשר עם אליקים התהדק והסתיים בחתונה חגיגית בחדר האכילה. עוגת החתונה, שנשלחה ישירות מטורונטו לאפיקים, השאירה את קהל החוגגים פעורי פה ונדהמים. עוגה בנויה לתלפיות, ובראשה בובות “חתן–כלה” מקסימות. אליקים ונוגה בנו את ביתם באפיקים וכאן נולדו ילדיהם עמרי, דנה ומיכל. משפחה חמה, מלוכדת ומאושרת.
אחרי שנות עבודה רבות בפלחה, עבר אליקים לעבוד במחסן החלקים בצמח. הוא אהב את התחום החדש, הטכני ומצא בו עניין רב. הוא פיתח את עבודת המחסן ומיחשב אותה. יותר מאוחר השתלב ביחידת המחשב שהוקמה באפיקים, ושמר על קשר עם המקום גם אחרי יציאתו לפנסיה. היה מסור מאוד לעבודתו, אחראי, מסודר ודייקן בכל פרט ופרט. אליקים היה אוטודידקט רב-תחומי.
כשהתעניין בנושא מסוים, הוא למד וחקר אותו לעומק, קרא, חקר, בדק ויישם.
כך הִתְחַבּר אל הצילום. בא מאהבה, התמקצע, צילם ופיתח בעצמו, והגיע לתוצאות מרשימות. גם ספורט הטניס תפס אותו. למד, התמיד להתאמן, להתקדם והגיע לרמה גבוהה במשחקים ובתחרויות.
אליקים אהב לקרוא, והרבה לקרוא, בעיקר באנגלית. אהב לשמוע מוסיקה, בעיקר אמריקאית, ואהב מאוד לשיר בעצמו (“סיקסטין טונז” שהפך להיות שיר הדגל של המשפחה, כי היה אהוב מאוד על האב משה). אליקים אהב בעיקר את משפחתו. הוא היה איש משפחה בכל נפשו ומאודו. אהב את ילדיו וגאה בכישרונותיהם ובהישגיהם ובדרך חייהם. וכמובן – אהב מאד את נכדיו.
עם חלוף השנים התערערה בריאותו של אליקים. הלב התחיל לסבול מהפרעות קצב
ופרפורים. הוא עבר ניתוח מעקפים, וחזר לתפקד כרגיל, כביכול, אך הלב חזר ואותת מצוקה. אליקים התגבר שוב ושוב, דבק בחיים, שאב כוח מהיחד המשפחתי המרעיף אהבה, וקיווה לטוב.
מחלתה של נוגה, והאשפוז המתארך בוודאי הקשו עליו ופצעו את ליבו, שלא עמד בעומס, עד שנפל, פרפר ונדם.
בן 81 היה אליקים במותו. 64 שנים היה חבר קיבוץ אפיקים.
הניח: אישה-נגה, ילדים: עמרי, דנה ומיכל, נכדים ובני משפחה.
יהי זכרו ברוך.
