דף הנצחה לבן-חמו אברהם ז”ל (15/11/1941 – 18/12/2015) ( כה חשון תש”ב – ו טבת תשע”ו )
שם האב: יהודה
שם האם: זהרה
חבר קיבוץ אפיקים משנת 1968
אברהם נולד בקזבלנקה שבמרוקו, בשנת 1941 להוריו זהרה ויהודה בן-חמו. בתחילת שנות ה- 50, כשמדינת ישראל כבר הוקמה והחלו להגיע גלי העלייה מצפון אפריקה, החליטו הוריו של אברהם לשלוח אותו, במסגרת “עליית הנוער” לצרפת. לאחר כ- 3 שנים, במסגרת קבוצתית-חינוכית של ילדים ללא הורים הם עלו ארצה. לאחר התארגנות קצרה ולימודי עברית בסיסית ב“רמת הדסה”, הוא נשלח לקיבוץ “כפר המכבי” במסגרת חברת נוער. עם סיום לימודיו התגייס לצבא ושירת כנהג.
12 שנה גדל אברהם והתבגר ללא הורים. כשעלו הוריו ארצה, הם התיישבו במושבה מנחמיה. אברהם השתחרר מהצבא והצטרף להוריו. בחור צעיר, נאה, חסון, בריא וחזק, מלא שמחת חיים, מוכן לכל עבודה, כשכל החיים לפניו. השנים בהן התחנך בקיבוץ בנעוריו, השאירו בו טעם טוב ורצון להשתייך לחברה הקיבוצית. כחובב כדורגל מושבע, ובעצמו שחקן כדורגל מוכשר, הצטרף לקבוצת הכדורגל של קיבוץ אפיקים ותרם לחיזוקה ושדרוגה של הקבוצה. בתקופה זו הכיר את שרה. הם נישאו ובנו את ביתם באפיקים. כאן נולדו ילדיהם ענת, תמי ויהודה. אברהם הרגיש בבית. הייתה לו משפחה משלו, והייתה לו משפחת הקיבוץ, והוא היה מאושר. הוא השתלב בעבודה בחקלאות. תחילה בבננות, ואח”כ בגד”ש. במשך שנים רבות עבד כמנהל עבודה במכון האבוקדו בצמח. הוא היה עובד חרוץ ומסור, שקשר יחסי חברות עם העובדים בענף, ותמיד ניתן היה לסמוך עליו.
במיוחד תיזכרנה השנים בהן היה אברהם נהג ה“אמבולנס הלבן”, באפיקים ומחוצה לה. בכל שעות היממה היה מוזנק להסעות מצילות חיים, והיה מטפל בחולים במקצועיות רבה וברגישות רבה. משהו מהרגישות הזאת לסבל ולמחלות נטמע בתוכו, ובשנים האחרונות היה מלווה במסירות חולים כרוניים מדיירי “בית אשלים” הזקוקים לתמיכה סיעודית ויחס אישי ואמפאטי.
בתקופה האחרונה חש ברע והתברר שחלה במחלה סופנית. מחלתו נפלה עליו ועל משפחתו כ”רעם ביום בהיר”. הייתה תקווה גדולה בלב שהוא יוכל להתגבר עליה. שכוחו יעמוד לו, וחוסנו ואהבת החיים שלו יהיו “מנוף” להתאוששות והחלמה, אך זה לא קרה. בימי חוליו עטפה אותו משפחתו באהבה ובדאגה ובתפילה שיתחולל נס ואברהם יבריא, אך הנס לא קרה, ואברהם נפטר ביותו בן 74 .
כמעט 50 שנה היה חבר בקיבוץ אפיקים. בשנים אלו ידע גם תקופות פחות טובות. היו תסכולים ואכזבות, אבל האופטימיות של אברהם גברה על הכל. הוא בנה לו בית כלבבו, בצניעות ובטוב-טעם, ועטף אותו בגינה יפהפייה ומושקעת, ירוקה ופורחת. גדר חיה גזומה למשעי, וגרברות צבעוניות כנקודות חן מעטרות אותה. הכל מעשה ידיו להתפאר. כל השנים המשיך להיות אבא חם ואוהב לילדיו, וסבא מפנק לנכדיו, ואף חבר טוב לידידיו הרבים.
הניח: ילדים – ענת, תמי ויהודה, נכדים, ובני משפחה.
יהי זכרו ברוך.
