דף הנצחה לבר-מאיר יצחק ז”ל (14/01/1921 – 08/06/1996) ( – ו אייר תשנ”ו )
שם האב: ישראל. שם האם: אסתר. חבר הקיבוץ משנת 1947 יצחק נולד בפולין, בעיר קרקוב, בשנת 1921. המשפחה הייתה חסידית ויצחק למד במסלול החרדי-חסידי. משנת 1938 ועד פרוץ המלחמה ב- 1939 למד יצחק באופן פרטי לימודי-חול ועבר בחינות בגרות. שנה לאחר כיבוש פולין נשלח על-ידי הגרמנים למחנה-ריכוז והוחזק שם 5 שנים, עד ל-1 במאי 1945, יום השחרור על-ידי הצבא האמריקאי. יצחק עבר 10 מחנות שונים, אך לא שוחרר מתוך מחנה, אלא מרכבת שנסעה בקו מינכן-נירנברג הלוך ושוב במשך מספר ימים, הואיל ולגרמנים לא היה מקום לאסירים אלה. לאחר השחרור, העביר הצבא את הקבוצה למחנה “פלדפינג” בו רוכזו אלפים משארית-הפליטה, שם התוודע יצחק לתנועה הציונית. כך שמע בפעם הראשונה על קיום תנועת “נח”ם” והצטרף אליה. כשהתארגנה קבוצה ליציאה להכשרה חקלאית בכפר גרמני, יצחק הצטרף אליהם. לאחר נדודים, הגיעה הקבוצה לכפר נידרו בבוואריה והתבססה במשקים שעוקלו מרשות הגרמנים. בסביבה היו קיבוצים נוספים של “נח”ם” בתנאי הכשרה, והקשרים ביניהם היו הדוקים. במשקי ההכשרה ביקרו לעיתים תכופות חיילי הבריגדה ביניהם היו שני חברי אפיקים, יהודה הלוי וסיומה פינסקי ומהם שמע יצחק על דבר קיומו של קיבוץ אפיקים. בספטמבר 1947 עלה יצחק ארצה עם רעייתו לאה קירשנבוים, לה נישא עוד בגרמניה. הם הצטרפו לאפיקים יחד עם חבריהם מגרעין נח”ם והתקבלו לחברות בקיבוץ. לאה הייתה אישה חולנית שסבלה ממחלת-לב. לאחר שנת חברות אחת באפיקים היא נפטרה. כעבור תקופת-מה הכיר יצחק את חיה פיפרברג שהגיעה לאפיקים לעבוד בהיותה כבר חברת קיבוץ כפר-הנשיא. משנוצר הקשר הזוגי ביניהם, חיה חזרה לקיבוצה ויצחק הצטרף אליה, אך השתלבותו לא צלחה והזוג הצעיר יצא לחיים עצמאיים בקרית-שמואל שבחיפה. יצחק למד ועבד כחשמלאי וחיה עבדה כמזכירה באולפן לעברית בקרית-מוצקין. למרות שיחסית היו מסודרים, הם חיפשו משמעות נוספת לחייהם. הם שאפו לחיים תרבותיים וחברתיים ויצחק חש שבעזיבתו את הקיבוץ הוא “נטש את המערכה”. הם פנו לאפיקים ונענו בחיוב. בשנת 1952 הגיעו יצחק וחיה לאפיקים. כאן נולדו שבעת ילדיהם. יצחק עבד בחשמלייה, ואחר-כך במזגנייה, ענף אותו ניהל במשך כל שנות עבודתו בקיבוץ. בנוסף לכך טיפל בנושא שילומי הפיצויים שהגיעו לחברי הקיבוץ מגרמניה ואוסטריה, ולימד נערים לקראת בחינות הבגרות במתמטיקה. בשנת 1979 הוכתה המשפחה מכה קשה כשבנם יוסי ז”ל ששירת בסיירת גולני, נפל בקרב עם מחבלים בגבול לבנון. צער ויגון היו מאז מנת-חלקה של המשפחה כולה. למרות זאת, יצחק נאחז כל כולו בעבודתו והמשיך להגיב בכתב ובע”פ לאירועים ומהלכים שנעשו בקיבוץ והיו למורת רוחו. הוא התפלמס ולא ויתר על “קלה כחמורה”. הוא נהג לתבל את דבריו בפסוקים מהמקרא, המשנה והתלמוד ועם טיעוניו היה קשה להתווכח ולהתדיין. לפתע פתאום וללא כל התראה מוקדמת, נפטר יצחק בהיותו בן 75. הניח: אישה– חיה, בנים- יוש, מיכה ושרוליק, בנות – אסתר, מילכה וחנה, נכדים ובני-משפחה. יהי זכרו ברוך.
