דף הנצחה לגולן (עבד-אלקאדר) דב (ראזק) ז”ל (13/10/1914 – 06/08/1998)
ראזק עבד-אלקאדר נולד בשנת 1912 בדמשק כבן בכור מבין 8 ילדים שנולדו למשפחת עבד-אלקאדר, משפחה סורית, גולה מאלג‘יר. לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה המשפחה לאיסטנבול בשל אזרחותה הצרפתית, נלקחה בשבי ע”י הבריטים, הובאה לחיפה והשתקעה בארץ. בשנות העשרים מכר אביו אדמות רבות ליהודים בשטח שבין הכנרת ורמת-הגולן. האדמות היו בבעלות משפחת עבד-אלקאדר ואביו מכר אותן בשל בצע כסף. בנו ראזק לעומתו, מכר את האדמות הנותרות מתוך חזון וראיית הנולד, ובידיעה שביום מן הימים היהודים יזכו במדינתם והאדמות תשתייכנה אליהם. עקב עימותים עם אביו, ולאחר שאביו נהרג בידי מתנקש, הפך ראזק לאחראי על משפחתו ודאג לאימו ואחיו. הוא אף מימש את בעלות המשפחה על חבל ארץ בגולן, כ-100 קמ”ר בין הירמוך לנחל רוקאד, ושכנע גם את בני דודיו למכור ליהודים שטחים נוספים שהיו ברשותם. בזמן הזה התפתח קשר אידיאולוגי עמוק בינו לבין החברה הקיבוצית. נוצרו לו קשרים ידידותיים עמוקים עם חברי דגניה וכנרת ובשנת 1934 הוא פנה לאפיקים בניסיון להתקבל לחברות בקיבוץ אך בקשתו נדחתה. משחר נעוריו נשבה ראזק למרקסיזם מזה ולציונות הסוציאליסטית מזה, והוקסם מן הניסוי החברתי הקומוניסטי בכלל ומהתגלמותו בתנועה הקיבוצית בארץ-ישראל בפרט. במלחמת העולם השנייה שירת בהתנדבות כקצין בצבא הצרפתי ובשל שירותו הנאמן קיבל את תואר הכבוד משרל דה-גול. לאחר המלחמה השתקע בצרפת והצטרף בפריס לארגון הלח”י בפיקודו של יצחק שמיר. מאוחר יותר אף לחם במלחמת העצמאות. ראזק היה סורי, סופר פוליטי, אינטלקטואל בלתי-משוחד, אשר הפגין יכולת מרשימה להעריך ולנתח התפתחויות פוליטיות וחברתיות ובתוך כך לחזות תהליכים. בספרו “הסכסוך היהודי-ערבי” שהופיע בשנת 1964 תיאר את ההתפתחות והעימות העתידי שהתממש בשנת 1967 במלחמת ששת-הימים. שנים לא מעטות הוא חי בצרפת עד שבשנת 1990 נפטרה לפתע בפריס חברתו לחיים ז‘וז‘ט. מותה הפתאומי גרם לו צער עמוק והוא החליט לעזוב את צרפת ולחיות את שארית חייו בארץ-ישראל. הוא קנה קרון מגורים והציב אותו במושבה מגדל. לימים, משקיבל הכרה רשמית במעמדו כתושב, החליף את שמו לדב גולן. בזאת ביקש להביע את אמונתו, זיקתו ואהבתו לגולן. בסתיו 1994 כתב מאמר על “גבולותיה של ישראל”. ניכר היה שכתב אותו במאמץ רב, ובחלקו הגדול חזר באריכות על ניתוחים ישנים של תולדות אזורנו. בשנותיו האחרונות כמו מימש את עקרונותיו בכל הנוגע לצנע, לפשטות ההליכות ולמשמעת עצמית. הוא חי בגאווה של פיאודל, אנארכיסט ומארקסיסט, שהזדהה עם ישראל עד תום, וסירב לקבל כל תמיכה כספית, לבל ייאמר עליו כי בעבור בצע-כסף פעל כפי שפעל ודגל במה שדגל בו. הוא הסתפק במועט שבמועט, התנזר כמעט מחברת אנשים, הירבה לשמוע מוסיקה ולהאזין לחדשות. מדי-פעם הגיב למתרחש, אך אפיקי הביטוי הצטמצמו והלכו עד שהסתיימו. בצוואה בעל-פה, לפני מותו, ביקש דב להיקבר באפיקים, וביקש שהקבר יפנה הביתה, אל הגולן. צוואתו כובדה וקברו הוא היחיד בבית הקברות של אפיקים הפונה מזרחה, גבו למצוק; כל שאר הקברים פונים דרומה, במקביל למצוק ולכיוון זרימתו של הירדן לים-המלח. דב נפטר ערירי ובודד בהיותו בן 85 . שמו ייחרת בספר דברי ימי מדינת-ישראל, בין אלו שהקדישו את חייהם לתקומתה ולחיזוקה. יהי זכרו ברוך.
