יעקוביצקי (בלו-בואנו) רות ז”ל

דף הנצחה ליעקוביצקי (בלו-בואנו) רות  ז”ל   (02/06/1929 – 23/10/2015)     ( כג אייר תרפ”ט  –  י חשון תשע”ו )

שם האב: נונסיו

שם האם: מרסדס

התקבלה לחברות בקיבוץ ב: 12.1963

רות נולדה בשנת 1929 בעיר קורדובה שבארגנטינה, להוריה מרסדס ונונסיו לבית בלו-באונו.
הבת הצעירה מבין 4 בנות המשפחה. האב שהיה איטלקי במקור, היגר מסיציליה לארגנטינה. במקצועו היה חקלאי שגידל וטיפח גינת ירקות גדולה ומפוארת סביב ביתם, שאת תוצרתה מכר בשוק המקומי, וכך פרנס את משפחתו. כשנולדה רות, ניתן לה השם “אנחליקה” שפירושו: אנג’ל-מלאך, ושם משפחתה היה “בלו-בואנו” שפירושו- “יפה וטוב”. כזאת בדיוק הייתה רות. כשמה – כך הייתה.
יפה וטובת-לב כמלאך. כשבגרה, הכירה בחור יהודי בשם אהרון יעקוביצקי, ואהבתם חצתה דתות. רות עברה תהליך גיור אצל הרב הראשי של ארגנטינה, ואימצה לעצמה את שם הגיורת המפורסמת ביותר בהיסטוריה – “רות המואבייה”, אם סבו של דוד מלך ישראל.
רות ואהרון התחתנו, ונולדו להם עוד בהיותם בארגנטינה, ילדיהם אריה ואילנה.
זוג צעיר ומאושר, שבנה את חייו בשלווה ואהבה. אך אז החליט אהרון שנדבק בחיידק הציוני, לעלות לארץ-ישראל. קשה היה לרות להשלים עם הצו של “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”. אך כמו רות הקדמונית, דבקה גם היא באהבה. “עמך-עמי, אלוהיך-אלוהיי” אמרה בספרדית וקיבלה את הדין. בלב כבד נפרדה מארצה, ממולדתה וממשפחתה שכה אהבה, ויצאה למסע לארץ-ישראל. נחמיה פלס שהיה קרוב-רחוק של משפחתו של אהרון, הוא זה שכיוון אותם להגיע לקיבוץ אפיקים.
בשנת 1962 הגיעה משפחת יעקוביצקי הצעירה לאפיקים. משפחה ראשונה מדרום אמריקה בקיבוץ שאין בו דוברי ספרדית. נחמיה וטוניה, כמשפחה מאמצת, עשו ככל יכולתם להקל את תהליך הקליטה, אך ההתחלה הייתה קשה. דירה קטנה בלי שירותים, לינה משותפת לילדים הקטנים, עבודה פיסית שלא רגילים בה. אורח-חיים מוזר ושונה, ובעיקר חוסר שפה משותפת עם הסביבה, אך רות עמדה בניסיון. בשקט שאפיין אותה, בטוב ליבה ועדינותה, בחריצותה ונועם הליכותיה, קנתה את לב החברים. לאחר שנתיים נולד בן הזקונים “הצבר” זאב, ורות הרגישה כי סוף-סוף הצליחה להקים לה בית בקיבוץ, באפיקים, בישראל, ולגדל משפחה אוהבת ומאושרת.
במשך הזמן השתלבה רות בעבודה במתפרה, בה נתנה ביטוי לכישרונה, לתבונת-כפיה ולטוב טעמה. היא אהבה את מקום עבודתה וחברותיה לעבודה אהבו אותה.
כשגדלו הילדים, הם הקימו משפחות משלהם. נולדו הנכדים והנינים שהרחיבו את המעגל המשפחתי. לא הייתה מאושרת ממנה. אחרי הכל, המשפחה הייתה מרכז חייה .
עם חלוף השנים התערערה בריאותו של אהרון. רות עטפה אותו באהבה ובמסירות ללא גבול. תומכת ועוזרת, מטפלת וסועדת – כל הזמן לצדו, שקטה ונחושה. מוכנה לכל מה שתידרש.
לאחר שנפטר אהרון, לא יכלה רות להכיל את האובדן. כואבת ומתגעגעת התכנסה אל תוך עצמה. חיה במעגל סגור בדירתה, המוצפת בתמונות הילדים ובעיקר הנכדים והנינים שהביטו אליה בעיניים גדולות, וחייכו אליה מן השולחן, הכוננית והקירות שמסביב.
רות נפרדה מאתנו בחטף, בשקט האופייני לה, במיטתה שלה, בהיותה בת 86 , מתוכם 52 שנים הייתה חברת קיבוץ אפיקים.

הניחה: ילדים: אריה, אילנה וזאב, כלות, חתן, נכדים, נינים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.