עמית (מיסניק) פרומה ז”ל

דף הנצחה לעמית (מיסניק) פרומה  ז”ל   (14/06/1926 – 04/08/2014)     (  –  ח אב תשע”ד )

שם האב: סנדר שם האם: דבורה
עלתה לישראל: 30.5.1947 התקבלה לחברות בשנת 1947
פרומה נולדה בשנת 1926 בעיירה קטנה בליטא, להוריה סנדר ודבורה לבית מיסניק. משפחה יהודית, מסורתית וציונית, ולה 4 בנות. האב היה סוחר תבואות והאם עקרת-בית. פרומה למדה בבי”ס עממי עברי, בשפה העברית, ולאחר מכן עברה ללמוד בגימנסיה הליטאית. הליטאים לא נחשדו אף פעם כאוהבי יהודים אך פרומה לא חשה ביחס עוין כלפיה. היו לה חברות טובות איתן נהגה לשחק ולהכין בצוותא שיעורי-בית.
כשפרצה מלחמת –העולם, חרב עליה עולמה. חבריה הליטאים הפכו לפורעים ורוצחי יהודים.
הגברים היהודים הופרדו ממשפחותיהם ולא שבו אליהן יותר. משפחות הוצאו מביתן והובלו בעגלות אל יעד בלתי ידוע. חבר ליטאי הציע לה לברוח מן העגלה “כי מתכוונים להרוג את כל היהודים”. הנשים האחרות האיצו בה לברוח כדי להינצל ולספר מה עוללו ליהודים. פרומה, כילדה בת 14, ירדה מן העגלה, השאירה מאחוריה את אמה ואחותה, ונשארה לבדה בעולם, להיאבק על חייה ולהתמודד על הישרדותה. כך התחיל מסע הייסורים שלה שנמשך כ-4 שנים, בו עברה לבדה בין מקומות מסתור רבים ושונים, באחוזות נידחות, בבורות ובמתקני קש. האנשים שהחזיקו אותה סיכנו את חייהם והיא לא יכלה לשהות בשום מקום לאורך זמן. היא עבדה בכל עבודה שנדרשה. הייתה רועת עיזים, האכילה חזירים, ועבדה עד כלות כוחותיה. דרך פרטיזן יהודי שהסתתר ביערות, שמעה על הגטו היהודי הקרוב, בו נמצאות אמה ואחייניתה. היא הצליחה להגיע אל הגטו, ליצור קשר עם אמה, ולהבריח אותה ואת אחייניתה למקום מבטחים במנזר. כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל הכפר בו הסתתרה פרומה, היא הבינה שהמלחמה נגמרה. היא מיהרה לחזור לעיירת הולדתה, אך לא היה שם בית לחזור אליו. הייתה לה תחושה כי אין עוד יהודים בליטא, והיא נשארה היהודייה האחרונה. היא נסעה לווילנה, ושם חברה לקבוצת ניצולים – צעירים וצעירות שהתאגדו יחד במטרה להגיע לארץ-ישראל. אז פגשה לראשונה את ארק’ה ששוחרר גם הוא מן המחנות, ועסק באיתור ילדים יהודים ששרדו את המלחמה.
פרומה הצטרפה אליו ויחד הבריחו את הגבול לפולין והגיעו לוורשה. שם נפגשו עם שליחים מארץ-ישראל, שהחלו לארגן הכשרות של קבוצות צעירים לקראת העלייה לארץ-ישראל. בהכשרה עבדה פרומה ברפת. ארק’ה עבד בחקלאות, וכולם חיכו לסרטיפיקטים שניתנו במשׂורה. קבוצתם מנתה 30 חברים והם זכו בסרטיפיקט אחד. הוחלט שפרומה שהייתה בחודשי הריונה האחרונים, תזכה לעלות ארצה ראשונה. היא נפרדה מארק’ה ומיתר החברים, ועלתה לארץ לבדה.
פרומה הגיעה לאפיקים, ולאחר שלושה שבועות נולד הבן הבכור יאיר. באותו זמן היה ארק’ה אמור להגיע ארצה באונייה “אקסודוס”, אך האנגלים עצרו את האונייה והחזירו אותה לגרמניה. רק כעבור 10 חודשים הגיע גם ארק’ה לארץ, וזכה לפגוש את אשתו ואת בנו. יאיר ראה את אביו לראשונה בהיותו כמעט בן שנה.
חודשים מעטים לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות. שוב נאלצה המשפחה להיפרד, כשפורמה יצאה עם האימהות והילדים לחיפה, וארק’ה נשאר בקיבוץ. בסופו של המסע הארוך הזה, התאחדה המשפחה באפיקים. נולדו הבנים אבנר ודרור, ופרומה וארק’ה בנו להם קן משפחתי חם ואוהב, מלא שמחת-חיים, שופע הומור, עבודה ויצירה.
פרומה נקלטה באפיקים בחמימות רבה. בתחילה עבדה בבית-התינוקות, אחר-כך, במשך שנים עבדה כמטפלת, ובהמשך עבדה כ-10 שנים בבית-החולים לילדים יחד עם סוניה חופש ז”ל. מעבר לחריצות ולמסירות שגילתה בעבודתה, היה בה גם שקט נפשי ונועם הליכות שחיבבו אותה מאד על כל מטופליה. לאחר מכן עברה לעבוד במתפרה, ושם התמידה שנים ארוכות . היא ניחנה בכישרון, בדייקנות ובטעם טוב.
אישה צנועה הייתה פרומה. סיפור חייה רצוף בסבל ובדידות, מלא אומץ-לב, תושייה, חירוף נפש וניצחון החיים והאהבה, והוא היה ראוי להיות מונצח בספר או בסרט שיהפוך לנחלת הרבים, מופת לדורות הבאים.
ואולם, פרומה נצרה הכל בליבה. היא נהגה לומר שכל שאיפותיה התגשמו. היא עלתה ארצה, הקימה משפחה, נולדו לה בנים נהדרים וכלות נפלאות, ונכדים רבים ואהובים. ואולם, אז ארק’ה חלה, ופרומה טיפלה בו בדאגה, במסירות ובאהבה גדולה, עד שנפטר. הפרידה מארק’ה הסבה לה צער ועצב רב.
בשנים האחרונות השתלבה פרומה בפעילות בבית “המייסדים”. המשפחה התרחבה , נולדו הנכדים והנינים שעטפו אותה בחיבוק אוהב ומגן, שהאיר לה פנים וחימם את ליבה. פרומה הלכה לעולמה בשקט ובצנעה, כמבקשת לא להכביד, לא להקשות ולא להתלונן. כך חיה כל ימיה, וכך נפרדה מהעולם, בהיותה בת 88 שנים.
הניחה: בנים – יאיר, אבנר ודרור, כלות, נכדים, נינים ובני משפחה.
יהי זכרה ברוך.