קול יוסף (אוסקה) ז”ל

דף הנצחה לקול יוסף (אוסקה)  ז”ל   (08/04/1925 – 17/08/2010)     (  –  ז אלל תש”ע )

שם האב: מאיר , שם האם: טובה. חבר הקיבוץ משנת 1948. אוסקה נולד בקובנה שבליטא בשנת 1925, אח צעיר לאחות בוגרת. המשפחה הייתה ציונית, בעלת מסורת יהודית שורשית. אוסקה התחנך בגן ילדים עברי, ואח”כ בבי”ס ובגימנסיה העברית. כנער הצטרף לתנועת “השומר הצעיר”, ואח”כ עבר ל”בית”ר”. המגמה המשותפת לכולם הייתה עלייה לארץ-ישראל והשתלבות בחיי קיבוץ. פלישת הרוסים לקובנה בשנת 1940 וסיפוחה לרוסיה טרפה את הקלפים. ב-1941 פלשו הנאצים לליטא. כל יהודי קובנה והסביבה רוכזו בגטו, והחיים בו היו קשים מנשוא: עבודת-פרך, רעב תמידי, מחלות ואקציות חוזרות ונשנות. באחת מהן ראה אוסקה את אימו מובלת אל מותה לנגד עיניו. מהגטו נשלח אוסקה עם אביו למחנה הריכוז “דכאו” שבגרמניה, שם נפטר האב מאפיסת כוחות, כשצנח על ברכי בנו, שלושה שבועות בלבד לפני שחרור המחנה. כשהתקרבו הכוחות האמריקאים למחנה, הוציאו הגרמנים את היהודים לכיוון הרי האלפים בשלג ובקור עז, בלבוש דל וללא מזון. ב-1 במאי 1945, פגשו ניצולי צעדת-המוות את טור הטנקים האמריקאים, תוך כדי מנוסת הגרמנים. עם השחרור חלה אוסקה בטיפוס, ובהזיותיו סבור היה כי נשאר היהודי היחיד בעולם. באותה תקופה החל להתארגן גרעין הכשרה יהודי, במסגרת תנועת “נח”ם” , לקראת ההעפלה ארצה. אז הכיר אוסקה את דינה והתאהב בה ממבט ראשון. בשנת 1946 הם עלו לאונייה “לטרון”, עם מעפילים רבים, בתקווה לפרוץ את המצור הבריטי על ארץ-ישראל. האונייה נתפסה וכל נוסעיה נשלחו לקפריסין, שם שהו כ-7 חודשים. במאי 1947 הגיעו אוסקה ודינה למחנה עתלית, שם שהו תקופה קצרה. במחנה נולדה בתם הבכורה חנהל‘ה. אחר-כך הגיעה המשפחה הצעירה יחד עם קבוצת המעפילים המגובשת לאפיקים. זמן מה אחר כך, אוסקה התגייס לצה”ל והיה בין יוצרי ה”שלד” הפיקודי של הנח”ל. הוא השתחרר מצה”ל בדרגת סרן ותרם את חלקו במלחמות ישראל: מלחמת-סיני, מלחמת ששת-הימים ומלחמת יום-הכיפורים. כחבר אפיקים השתלב בעבודה בענף הבננות שהפך לביתו השני. מענף הבננות יצא שוב ושוב לתפקידים הרבים שנקרא אליהם. פעמיים כיהן כמזכיר הקיבוץ, ריכז את מחלקת ההכשרות ב”איחוד”, יצא עם משפחתו לעזרת קיבוץ כפר-עזה הצעיר, כהמשך לליווי גרעין “יגב” שהשלים את כפר-עזה. מכל תפקידיו חזר הביתה אל הבננות, ותוך כדי עבודתו בבננות שב והתגייס ללוות את קיבוץ אלומות, את קיבוץ מיצר שברמת הגולן, ואת היאחזות “חמדת” שבבקעה. אוסקה היה תמיד חבר בוועדות רבות בקיבוץ והירבה לבטא את דעותיו בעלון הקיבוץ. במשך השנים התרחבה המשפחה, נולדו הבנים אבנר, רונן ואמנון. אוסקה זכה לראות את ילדיו מקימים משפחות, ונכדים ונינים שהקיפו אותו במעגל עוטף אהבה וחום. הוא המשיך לעבוד בבננות גם בשנות ה-70 המאוחרות של חייו והספיק אף להקדיש זמן לתחביביו האמנותיים, בהם גילה כשרון ויצירתיות, עם רגישות רבה ליופי ולאסטטיות. בספרו “לחיות מחדש”, כתב את סיפור חייו המופלא, בשפה עשירה, מרתקת ונוגעת ללב, כגלעד לרבים שלא שרדו, וכמגדלור לאדם המחפש משמעות. בשנת 2000 הוענק לו פרס עמק-הירדן, כציון והוקרה לאיש האדמה המתמיד והמסור, על תרומתו לפיתוח הענף. בערוב ימיו כהו עיניו, והעיוורון היקשה עליו מאד. דינה הייתה לו לעיניים, והגישה יד תומכת וכתף למשענת, במסירות אין-קץ ואהבה גדולה. היה גם יחד משפחתי אמיץ, חם ואוהב, שהאיר במשהו את החשכה. תוך כדי כך, ניחתה עליו מחלה ממארת. הוא נאבק עד כלות כוחותיו במחלתו, עד שקרסו מערכות גופו והוא נכנע ונפטר, בהיותו בן 85. אוסקה ייזכר כאיש שכל חייו היו קודש להגשמת הערכים האנושיים, החברתיים והלאומיים, שעל פי אמונתו והשקפת עולמו ביטאו את משמעות החיים וייעודם. הוא חש צורך להיות שליחם של כל אלה שלא זכו לחיות ובשמם הוא ביקש לקיים את צוואתם הלכה למעשה. הניח: אישה- דינה, בת-חנהל‘ה, בנים-אבנר, רונן ואמנון, נכדים ובני-משפחה. יהי זכרו ברוך.