קריצ’מן ברטה ז”ל

דף הנצחה לקריצ’מן ברטה  ז”ל   (26/12/1908 – 15/02/2003)     (  –  יג אדר תשס”ג )

חברת הקיבוץ משנת 1928. בשנת 1959 עזבה את הקיבוץ. חזרה כהורה בשנת 1990. ברטה נולדה בפולין, בעיר גרודנו, בשלהי שנת 1908. את פרנסתם מצאו הוריה בעבודה בטחנת הקמח שהייתה בבעלותם. האב שהיה ציוני נלהב, עלה לארץ לפני המשפחה. במכתבים הציוניים החמים ששלח למשפחתו, הפציר בהם להצטרף אליו. ברטה, הבת הבכורה במשפחה, הפעילה את לחציה והאיצה באמה להיעתר לבקשות האב ולעלות ארצה ולחבור אליו. בשנת 1925 עלתה האם ושלושת ילדיה ארצה והצטרפה אל האב במושבה חדרה. המשפחה שלחה את ברטה לגימנסיה “גאולה” בתל-אביב בה השלימה את לימודיה התיכוניים. בגימנסיה פגשה את חיים הורביץ שנשא את דבר ההתיישבות העובדת ומלהט דבריו הושפעה ברטה וחברתה הטובה מירי הלפרין ועם תום הלימודים יצאו שתיהן ל”עמק”. שלמה אלפרט שביקר בחדרה, בא לברר אצל אביה עניינים הקשורים למערכות השקיה. הוא הציע לברטה לבוא איתו לבקר בקיבוץ הצעיר שהוקם בחצר-כנרת. ברטה שנדלקה כבר על רעיון ההתיישבות הקיבוצית, פנתה לעין-חרוד, ומשם יצאה במסגרת פלוגת עזרה לקיבוץ יגור. ביגור שוב פגשה את שלמה אלפרט והוא חזר על הצעתו לבוא עימו ולבקר בחצר-כנרת ולהשתתף ב”קבלת-שבת” של הקיבוץ. בשנת 1928 באה לבקר והחליטה להישאר. להחלטה להישאר בקיבוץ שבחצר-כנרת תרם ללא ספק החוג לספרות שכלל בין השאר את החברים יוסף יזרעאלי, מוליה זהרהרי וחברו הטוב – מיטיה קריצ‘מן. הואיל והחוג התנהל בעברית, לא יכלו רבים מחברי הקיבוץ להשתתף בו מכיוון שלא שלטו עדיין בשפה העברית. וכך, למרות שלא הייתה חברה בתנועת “השומר הצעיר” הרוסי ולמרות שבאה מפולין, זכתה ברטה להערכה ולקבלת פנים- חברית. יותר מכל השפיעו עליה חיזוריו העקשניים של מיטיה שהצליח לשכנע אותה כי מתוך החבורה החלוצית והתוססת שבמקום – הוא המתאים לה ביותר, וברטה השתכנעה. על טרסות הבזלת של חצר-כנרת נטו להם אוהל משפחה. בתחילה למדה גידול ירקות מרבקה ספיר, אמה של נעמי שמר. אחרי- כן עברה לעבוד בנגריית הקיבוץ והייתה מעובדות הנגרייה הראשונות. עם הקמת בית-החרושת קלת, עברה ברטה לעבוד בייצור ארגזים וניהול העבודה בקלת. לימים, כשמיטיה עסק בהקמת בית-החרושת “ספן”, שימשה ברטה כמזכירה ראשית במפעל וכנהגת של מיטיה. בחצר-כנרת נולדו הבנות נירה וחנהל‘ה ואח”כ באפיקים נולדו הבנים דניאל ואליהו. בשנת תש”מ (1940) נחתה מכה קשה על המשפחה הצעירה עם מותה של הבת הבכורה נירה בת ה-10. קברה נכרה בחלקת הילדים בבית-הקברות של אפיקים, והאבל על מותה של נירה ליווה את ברטה ומיטיה שנים ארוכות והעמיק את הקשר אל המקום ואל הבית. מיטיה השקיע עצמו רובו ככולו בהקמת תעשיית העץ והלבידים וקיבוץ אפיקים היה בזכותו חלוץ התעשייה הקיבוצית. לימים, כשיצא מיטיה לתפקידו כיועץ במשרד המסחר והתעשייה של השר פנחס ספיר והתעסק בנושאי פיתוח תעשיית העץ והלבידים, הצטרפה אליו ברטה והם עזבו את הקיבוץ. בשליחותו האחרונה לאפריקה, לשקם את מפעל הלבידים בפוינט-נואר אשר בקונגו, הצטרפה אליו ברטה. לאחר שמיטיה ניספה בתאונת עבודה מחרידה באפריקה בשנת 1967, החלה ברטה לעבוד במשרד הקליטה. במסגרת זו פעלה רבות להקלת תהליכי הקליטה הקשים של העולים, בעיקר מרוסיה, והתמידה בעבודה הרבה מעבר לגיל הפנסיה. לאנשים שתמהו כיצד מחזיקים אותה עדיין בעבודה, ענה המנהל שלה כי “ברטה אינה סתם עובדת. ברטה היא מוסד…”. כשהורע מצב בריאותה של ברטה, עלתה ההצעה לחזור לאפיקים. ברטה קיבלה את ההצעה ושבה לחיות לצד משפחתה בקיבוץ. היא קיבלה דירה קטנה ונחמדה, וטוב היה לה עם חנהל‘ה בתה, הבנים דניאל ואליהו, הנכדים והנינים שהירבו לבקרה ובכך גרמו לה להנאה מרובה. 13 שנים חייתה ברטה באפיקים עד שנפטרה בשיבה טובה בהיותה בת 94. למעלה מ-30 שנה הייתה ברטה חברת קיבוץ אפיקים ולאחר כ-30 שנה מחוץ לקיבוץ, שבה ו”סגרה מעגל” עם חזרתה “הביתה”, אל קיבוצה משכבר הימים. הניחה: בת – חנהל‘ה, בנים – דניאל ואליהו, נכדים, נינים ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.