רוסו לילי ז”ל

דף הנצחה לרוסו לילי  ז”ל   (25/07/1924 – 16/12/2016)     ( כג תמוז תרפ”ד  –  טז כסלו תשע”ז )

שם האב: מאיר
שם האם: אידה

התקבלה לחברות בקיבוץ אפיקים ב: 11.1948

לילי נולדה בקיץ 1924 בפריז, בירת צרפת, להוריה אידה ומאיר – מריו לבית אברבנאל, שמגילת היוחסין שלהם נושקת לתור הזהב של יהדות ספרד, אל דון
יצחק אברבנאל, שהיה שר האוצר של מלך ספרד. משפחה סלוניקאית במקורה, משכילה ואמידה, ליברלית והומניסטית מאוד. ספוגת תרבות אירופה הקלאסית, דוברת צרפתית בביתה, ורחוקה מאוד מיהדותה. “לא ידענו דבר על יהדות” סיפרה לילי. לא בית כנסת, לא קיום מצוות ומסורת. אפילו לא חברה יהודית. לילי הושפעה מאוד מסבה, שהיה רופא במקצועו, והועידה את עצמה להיות רופאה כמוהו.

ערב מלחמת העולם השנייה חזרה המשפחה ליוון, תחילה לסלוניקי ומשם לאתונה. “היינו בני מזל” – סיפרה לילי – בעיקר הודות לאומץ ליבה של אימא, שהצילה את כולנו. השיגה תעודות זהות מזויפות ומקומות סתר. לילי, כילדה, לא חשה באנטישמיות, ועל השואה באירופה שמעה רק במעורפל. בגיל 16 נרשמה לאוניברסיטה ללימודי רפואה, וגם כשהשתלטו הגרמנים על יוון, לא הבחינה כי האדמה בוערת תחת רגליה.

אחרי המלחמה, כשהתחדשו הלימודים באוניברסיטה, הגיעו ליוון שליחי הסוכנות היהודית, ביניהם שליחים קיבוצניקים מישראל, שעסקו בשיקום הפליטים היהודים וגם בפעילות ציונית. לילי, שעד אז לא שמעה בכלל על ישראל, גילתה פתאום יהודים מזן אחר. היא תרגמה עבורם, מאנגלית ליוונית, טקסטים של פינסקר ושל א.ד.גורדון, ונשבתה בקסם הציוני. היא נסחפה בגל התנועה הציונית החלוצית, זנחה את לימודי הרפואה והשתלבה בפעילות התנועתית. הוריה ממש התנגדו ל”מהפך” הזה בדרכה, והיא לא סיפרה להם כי החליטה כבר לעלות לארץ ישראל. היחידה שהייתה שותפה לתוכניתה החדשה הייתה רנה, אחותה הבוגרת. מהיום למחר ארזה מזוודה, הודיעה להוריה כי היא עוזבת את הבית ועלתה על ספינה שהובילה קבוצות הכשרה, ניצולי שואה, להגשמה במדינת ישראל.
לילי הצטרפה לגרעין שהגיע לאיילת-השחר. היא למדה את השפה במהירות ונרתמה מיד לפעילות תנועתית. תוך כדי היא הכירה את יצחק, שהיה לבעלה, ויחד, במסגרת קבוצה של צעירים מעליית הנוער, הגיעו לקיבוץ אפיקים. כאן נולד בנם בכורם שלמה, ולכאן הצטרפו גם אחותה רנה עם בעלה דניאל ובתם התינוקת שמחה.
לילי ויצחק הקימו את ביתם באפיקים והשתלבו במערכת החיים המקומית לפני ולפנים. יותר מאוחר נולדו גם ילדיהם רון וריקה, וגם האם והסבתא הגיעו לאפיקים, לחיות לצד בנותיהן, והאיחוד המשפחתי סגר מעגל לשמחת לב כל בני המשפחה. לילי ויצחק, כאנשים מוכשרים וערכיים, אישית וחברתית, התגייסו בראשית שנות החמישים לשליחות מטעם המדינה למרוקו, לארגן ולהכין את עליית יהודי מרוקו לארץ. כשחזרו לאפיקים, חשבה לילי לנסות ולהשלים את לימודי הרפואה, אותם הפסיקה באמצע. באפיקים היססו, ובינתיים נשאבה לילי אל מערכת החינוך, והתחילה ללמד עברית, לשון, אנגלית, ספרות ותנ”ך.

הייתה זו אהבה ממבט ראשון. פתאום אורו עיניה ורחב ליבה. ההוראה הפכה למפעל חייה. היא נכנסה לכיתה כ”משרתת בקודש”. לימדה ספרות קלאסית וישראלית, שירת ספרד, ביאליק, רחל ועד אגי משעול. כולם היו “בניה היקרים והאהובים”. סופוקלס ואריסטופנס, שייקספיר ומולייר ועד חנוך לוין התייצבו בפני תלמידי בית-ירח ועמדו במבחן, התקבלו בעיקר כי באו מאהבה גדולה.
לילי יצאה ללמוד באוניברסיטה בירושלים וזכתה למלגות בעקבות הישגיה בלימודים. במשך עשרות רבות של שנים היא לימדה בבית-ירח.
לילי זכתה לציון הוקרה מטעם המועצה האזורית עמק הירדן על “מפעל חיים בחקר הספרות ובהוראתה” בו ציינו את “פועלה רב השנים בחינוך בני הנעורים בעמק… על עשייתה המגוונת בקליטת נוער עולה… בהנחיית תלמידים בעבודות גמר… על תרומתה לקידום ולעיצוב דמותו של ביה”ס התיכון “בית ירח” ואהבת הספרות לדורות של תלמידים… על טיפוח חוגי ספרות בקיבוץ, ועל היותה מופת למורים ממשיכי הדרך”. גם כשיצאה לגמלאות, המשיכה לילי, בהתנדבות, לעזור לתלמידים באופן פרטני, והעבירה חוגי ספרות ותיאטרון במסגרת “ביתנו”.

בחגיגת החיים העשירה הזאת ידעה לילי גם חוויות של צער וכאב כאשר שכלה את בנה שלמה, והגעגועים והאובדן ליוו אותה לאורך כל חייה. נחמה ואושר רב חוותה לילי מילדיה ומנכדיה, שהקשר עימם היה קרוב מאוד, עמוק וחם, ואין מילים להעריך את התמיכה והחיבוק האוהב שהעניקו לה לאורך כל הדרך, ובמיוחד בחודשים האחרונים, כשנפגעה בריאותה והיא נזקקה לעזרת בית אשלים.

עד סוף ימיה היו הספרים חבריה הקרובים והטובים ביותר, צמודים למיטתה, והיא נשמה אותם עד כלות הנשימה.

לילי נפטרה בהיותה בת 92 שנים, מתוכם 69 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: ילדים – רון וריקה, נכדים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.