רוקמן יעקב ז”ל

דף הנצחה לרוקמן יעקב  ז”ל   (02/06/1924 – 03/12/2012)     ( יד סיון תרפ”ה  –  יט כסלו תשע”ג )

שם האב: משה שם האם: פייגה-צפורה חבר קיבוץ אפיקים משנת 1948 יעקב נולד בשנת 1924 בפולין להוריו ציפורה ויצחק. בן בכור היה. אח ואחות היו לו. בעיירת הולדתו חצי מהתושבים היו יהודים שתפרנסו בעיקר ממלאכה ומסחר. שפת הדיבור הייתה יידיש והיו מוסדות חינוך יהודיים ובית כנסת גדול ומפואר. את חינוכו היהודי החל ב”חדר” ומשם עבר לבי”ס יסודי יהודי ממלכתי ונחשב לתלמיד מצטיין. בגיל 13 הצטרף לתנועת “השומר הצעיר” ולקח חלק פעיל בפעילויות התרבותיות שנערכו בתנועה – בשיחות ופגישות עם השליחים מארץ-ישראל. הוא גם היה חבר במזכירות הקן. הציונות הפכה להיות חלק חשוב בהשקפת עולמו. כשפלשו הנאצים לפולין בספטמבר 1939, חרב עולמה של משפחת רוקמן. יחד עם כל יהדות פולין הגדולה והמפוארת הם נדחסו לגטו וחיו בתנאי רעב בלתי אפשריים. הם נשלחו למחנות עבודות פרך, עונו והושפלו ושרדו מסלקציה אחת לשנייה. יעקב עבר מהגטו המקומי לגטו לודג‘ ומשם למחנות ההשמדה באושוויץ ובוכנוולד. כל משפחתו נספתה בשואה והוא היחיד שהצליח לשרוד את עבודות הכפייה ב-8 מחנות עבודה. באפריל 1945, לקראת סיום המלחמה, פינו הגרמנים את אסירי מחנה בוכנוולד ב”צעדת המוות” הנוראה, כשרק מעטים ברי-מזל מהם זכו לבסוף לפגוש את הטנקים האמריקאים המשחררים. יעקב וחבריו הצליחו לחמוק ממסלול הצעדה אל היער הסמוך, ולמצוא מקלט בכפר גרמני קטן, עד שהגיע לשם הצבא האמריקני. יעקב הגיע למחנה עקורים ליד מינכן, שם החלה להתארגן פעילות ציונית-תנועתית. יחד עם מספר חברים הוקמה תנועת “נוחם” והם יצאו להכשרה במטרה להכין את עצמם לעלייה לארץ-ישראל במסגרת גרעין השואף להקים קיבוץ בארץ. הם קראו לקבוצתם בשם “המעפילים”. ניצולים נוספים מרחבי אירופה הגיעו להכשרה וביניהם הייתה גם חיה, עימה קשר יעקב את חייו החדשים. במסגרת עלייה ב‘, במסע תלאות ארוך, הגיעה הקבוצה באונייה “לטרון” לארץ. היא נתפסה ע”י הבריטים והמעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. גם שם שמר הגרעין על פעילות חברתית ותנועתית, בתוספת אימונים צבאיים לקראת המאורעות המתרחשים בארץ. במאי 1947 זכו המעפילים להגיע סוף-סוף לארץ-ישראל והצטרפו לקיבוץ אפיקים. זמן קצר לאחר הגעתו לארץ הצטרף יעקב ל”הגנה”, וכשפרצה מלחמת העצמאות, השתתף בקרבות בעמק-הירדן ובגשר. אח”כ התגייס לצה”ל, והיה בין החיילים הראשונים ששירתו בנח”ל. יותר מאוחר השתתף גם במלחמות סיני, ששת-הימים ויום-הכיפורים. באפיקים נישאו יעקב וחיה והקימו בית ומשפחה בישראל. כאן נולדו ילדיהם משהל‘ה, אילנה וארי, וכאן זכו לראות נכדים ונינים. זה היה ניצחונם של החיים על סיוטי השואה והמוות שליוו אותו לאורך כל חייו . במשך שנים עבד יעקב במסגרייה ואחר-כך הכשיר עצמו כחרט מקצועי. לאחר מכן עבר לעבוד במפעלים האזוריים כאחראי על הקופה המרכזית. היה מסור מאד לעבודתו, חרוץ, קפדן ודייקן. כשחזר הביתה, “השתלט” על מחסן גן-הנוי והפך אותו למקום מאורגן, מסודר, ונקי להפליא. לימים הוא עבד בהנהלת החשבונות, ובין הזמנים דאג להכשיר מקלט איכותי המצויד בכל הדרוש – לכל צרה שלא תבוא. החיים לימדו אותו בדרך הקשה ש”הישרדות” היא דרך חיים . יעקב היה חבר בוועדות שונות והירבה לבטא את דעותיו ורשמיו בעלון הקיבוץ. איש דעתן היה ואהב שירה. הוא השתתף במקהלת אפיקים ואח”כ השתתף אף במקהלת “ביתנו”. לאחר מחלתה ומותה של חיה, התקשה להתמודד עם אלמנותו ובריאותו התרופפה. בשלהי חייו עבר להתגורר ב”בית אשלים” שם זכה לטיפול תומך ומסור, וכמובן היה עטוף באהבת בני משפחתו, עד יומו האחרון. בן 88 היה במותו. הניח: בנים – משה וארי, בת- אילנה, נכדים, נינים ובני-משפחה. יהי זכרו ברוך.