רפפורט אורי ז”ל

דף הנצחה לרפפורט אורי  ז”ל   (26/01/1931 – 18/11/2019)     ( ח שבט תרצ”א  –  כ חשון תש”פ )

אורי נולד בבנימינה, בינואר 1931 להוריו זהבה ומשה רפפורט. חלוצים, שעלו לארץ בעלייה הרביעית, התיישבו בכפר שוני, ייבשו ביצות ונטעו את היער בחדרה.
שם נולדו ילדיהם אורי ואחותו הצעירה נילי. האב נפטר בדמי ימיו, וזהבה נותרה לבדה עם שני ילדיה – אורי בן ה- 12 ונילי התינוקת. חברים הציעו לה לעבור לקיבוץ אפיקים. בקיבוץ חששו תחילה, אך בסוף נענו בחיוב. אורי הצטרף לבני המשק הבוגרים, שלמדו בבית החינוך בדגניה א’, ואח”כ בבי”ס התיכון האזורי בית-ירח. כשעלה אורי לכיתה י”ב, פרצה מלחמת העצמאות. התלמידים–הנערים התגייסו למאמץ המלחמתי כלוחמים מן השורה. קבוצה של 10 נערים, ואורי ביניהם, הוצבו לשמור על מכון המים שעל הירמוך, וראו במו עיניהם את הטנקים הסורים שועטים ויורים לעברם. אורי וצבי מדגניה ב’ היו היחידים שנצלו בנס וחזרו בחיים מן הקרב הזה. אורי השתתף בקרבות בעמק הירדן, ויותר מאוחר המשיך דרומה למבצע “עובדה”. בתום המלחמה קיבל חופשה מהצבא כדי לסיים את לימודיו התיכוניים ב“כיתה המקובצת” של הקיבוץ המאוחד. שם פגש את יעל מגבעת-ברנר, וסיפור אהבה גדול הנץ ופרח לאורך כ- 70 השנים הבאות.

לאחר השירות הצבאי, חזר אורי הביתה לאפיקים, ונכנס לעבודה ברפת. יעל הצטרפה אליו – אלינו לקיבוץ, והם נישאו והקימו את ביתם המשפחתי באפיקים. באמצע שנות ה-50 יצא הזוג הצעיר יחד עם בנם הבכור משה לעזרת קיבוץ כפר עזה, במסגרת התנועה הקיבוצית, לעזרת קיבוצים צעירים. הייתה זו תקופת פעולות הפדאיון בנגב, שבאו מרצועת עזה וביצעו פיגועים רצחניים ביישובי הגבול. גם את מלחמת קדש חוו מקרוב. כשחזרו לאפיקים, נכנס אורי לעבוד במדגה. מכאן והלאה היה אורי בקשר בל יינתק עם הענף לכל אורך חייו. במשך השנים נולדו ילדיהם עדי, פלג ואבנר, והמשפחה המאושרת רוותה נחת וטוב. אורי התמחה בגידול הדגים והיה מבוקש לתפקידים בתחום הזה במסגרות אזוריות וארציות. הוא ניהל את תחנת הניסיונות של הדגים בגינוסר, והיה מנהל אגף הדייג במשרד החקלאות למעלה מ-20 שנה. בעצם היה אורי ממקימי הענף בארץ. בין לבין היה חוזר לקיבוץ, שדרש אותו למילוי תפקידים מרכזיים כמו גזבר ומרכז משק. עם זאת שמר אורי כל הזמן על קשר עם הענף. הקפיד לעבוד יום בשבוע במדגה, ולהדריך וללוות את מרכזי הענף שבאו אחריו. “כל עולמי בתחום החקלאות היה במדגה” – סיפר אורי. “עבדנו ימים ארוכים בבריכות, אבל אהבנו את היחד שלנו”… “החברות בענף הייתה נהדרת”…

והייתה שם הבקתה המפורסמת של הדייגים, שהפכה למוסד. כל דייגי העמק ביקרו בה. משפחות הדייגים בילו שם שבתות וחגים. מין רעות שכזאת שעמדה לאורך שנים ועד היום…

המועצה האזורית עמק הירדן העניקה לאורי ציון הוקרה על מפעל חייו. “על תרומתו הייחודית והמתמשכת לפיתוחם וקידומם של ענף המדגה ומערכות המשק והכלכלה בקיבוץ, באזור ובמדינה… להיותו מופת לחבריו… ולחזק את ידיו להמשיך בעשייתו הברוכה…”.

היה חשוב לאורי להעביר את האחריות לדור הצעיר, דור הממשיכים. וכך אמר: “ותיקי הקיבוץ ידעו להעביר אחריות אלינו הצעירים בכישרון רב, וגם להישאר ולעבוד לצידנו… אני משוכנע שהאחריות שהוטלה עלינו אז הביאה להצלחות גדולות במשק החקלאי… אין לי ספק שהצעירים ימשיכו בדרכנו רק אם יטילו עליהם אחריות, ויהיה להם אתגר מעניין”.

כשחזר אורי הביתה, השתלב בטבעיות בענף כאחד העובדים, וגם כשפרש לגמלאות, ובריאותו התערערה ועיניו כהו, היה מקפיד לצאת לבריכות מדי יום עם שחר, לבדוק את רמת החמצן ואיכות המים, ולהאכיל עם הטרקטור את הדגים. “אני עובד 4 שעות ביום, והצעירים נותנים לי כבוד ושומרים עלי. הרי אני גידלתי אותם”. וכשנשאל עד מתי ימשיך לעבוד – ענה אורי: “כל עוד אוכל”…

השנים האחרונות בחייו של אורי היו קשות וכואבות. המוסיקה הקלאסית הנעימה לו, וגם הקריאה בספרים המוקלטים. ויעל שהייתה כל הזמן איתו ולצידו, והמשפחה החמה והעוטפת בדאגה ובאהבה גדולה, וחברים טובים ונאמנים שתמיד הושיטו יד עוזרת ותומכת, וקוקי המטפלת הנהדרת. אבל אורי לא רצה להאריך עוד את חייו. הוא רצה למות בביתו, במיטתו, בכורסתו אשר אהב. וכך היה.
אורי נפטר בהיותו כמעט בן 89 שנים. היה מבכירי הדור השני של קיבוץ אפיקים.

הניח: אישה-יעל, בנים: משה פלג ואבנר ובת-עדי, בני משפחה, נכדים ונינים.

יהי זכרו ברוך.