אופין יוסף  ז”ל

דף הנצחה לאופין יוסף  ז”ל   (22/08/1909 – 08/11/2006)     (  –  יז חשון תשס”ז )

שם האב: שמואל. שם האם: אטל. חבר הקיבוץ משנת 1930 יוסף נולד במוז‘יק שבצפון ליטא למשפחה חמה וברוכת ילדים, 9 במספר, שהתפרנסה ממסחר וניהלה אורח חיים יהודי מסורתי. סיים את לימודיו בגימנסיה עברית, וכחניך תנועת “השומר הצעיר”, הצטרף לגרעין השוה”צ בצ‘כיה, לשם נסע כדי ללמוד חקלאות וכדי לחמוק מגיוס כפוי לצבא הליטאי. יוסף היה ממייסדי תנועת השומר-הצעיר בליטא, מדריך בכיר בתנועה ומראשוני העולים של קיבוץ ליטא א‘, קבוצת ראשוני התנועה שהתאחדה עם בית-זרע בשנת 1934. הוא עלה ארצה בראשית 1929 וכעבור שישה חודשים של חיי קיבוץ בבנימינה, הוביל קבוצה בת 17 חברים לפרישה על רקע אידיאולוגי מתוך רצון להקים קיבוץ, אל מול רוב החברים שדגלו ברצון להמשיך ולפתח את התנועה ולחבור לקיבוץ הארצי. יוסף וחבריו הפורשים, חיו זמן-מה ביבנאל כפלוגה שלישית של אפיקים משום שבחצר-כנרת לא היה מקום. בשנת 1930 יוסף הגיע לאפיקים עם עוד שלושה מחברי הקבוצה, בני קירשון, מנחם פוכרט ושמואל רזובסקי. הפרישה שלהם הייתה גם חלק ממסע שכנוע שערכו ישראל חופש וחברים נוספים בליטא, במטרה למשוך לנצ”ח חברים מהשומר הצעיר. מסע זה לא הניב חברים רבים. יוסף שמר על קשר עם חניכיו בתנועה, כולם אנשי קיבוץ ליטא א‘ , אך לא עם הנהגת הקיבוץ שכעסה מאד על פרישתו עם הקבוצה שהנהיג. בתחילה עבד בנהריים, וכמובן בחקלאות. בתקופת המאורעות הצטרף לנהגות . ב-1938, כשהוקם שדה-תעופה בשטח הקיבוץ (על מגרש הכדורגל) ע”י חברת “אווירון”, היה יוסף בקבוצת הטייסים הראשונים, חניכי קורס הטייס הראשון בארץ, שנערך בעמק-הירדן. לימים, הטיסות המבצעיות עברו לידי טייסים מקצועיים. הפסקת הטיסות הייתה קשה ליוסף, אך הוא נענה לאתגרים חדשים שעמדו בפתח. יוסף יצא לשליחות במסגרת עלייה ב‘ והדריך במחנות המעפילים בקפריסין. יותר מאוחר, כשנפתחו השערים והמעפילים עלו ארצה, לקח יוסף על עצמו את הדרכת חברות הנוער באפיקים. בתחילת שנות ה-40, הגיעה שרה לאפיקים, גננת צעירה ויפה. היא כבשה את ליבו של יוסף והייתה אהבתו הגדולה. יחד הקימו את ביתם ובו נולדו בניהם – אוהד שנפטר באיבו, אמנון ושמואל (מולי). יוסף היה איש של תרבות, אהב ספר, אמנות, ואת השפה העברית ומקורותיה. הוא שנתן את השם “נווית” למפעל הסיבית שלנו. יוסף, יחד עם מרדכי דקל ערכו את הספר “במשעולים זוהרים” לזכרם של מוליה ורחל זהרהרי. יוסף היה גם עורך העלון באפיקים ואחראי על הספרייה בבית-ירח, וכן ריכז במשך שנים את ועדת הזיכרון, שגיבשה נוהלי אבלות והוצאת דפי זיכרון לחברים שהלכו לעולמם. בערוב ימיו כהו עיניו. שרה, האישה לצידו, עזרה לו בכל. יחד צעדו בשבילי הקיבוץ ושמרו בכך על בריאות וכושר. יחד המשיכו לעבוד ב”חמד”, ובבית הייתה שרה קוראת לו את העיתון ואף ספרות יפה. מותה הפתאומי של שרה היכה בו מכה אנושה. עולמו חשך עליו. החיים בלעדיה היו בשביל יוסף בלתי אפשריים. הוא ניסה להתמודד , אך כוחו לא עמד לו והוא נפטר בהיותו בן 97 . הניח – בנים – אמנון ומולי (שמואל), נכדים, נינים ובני משפחה. יהי זכרו ברוך.