אילנאה רוזה  ז”ל 

דף הנצחה לאילנאה רוזה  ז”ל   (14/05/1905 – 02/11/1986)     (  –  ל תשרי תשמ”ז )

שם האב: משה. שם האם: שרה. חברת הקיבוץ משנת 1931 רוזה נולדה בסימפרופול שברוסיה בשנת 1905. הוריה היו אנשים מסורתיים, אך את ילדיהם שלחו ללמוד בבתי-ספר רוסיים. רוזה סיימה את הגימנסיה בגיל 17 ולמדה שנתיים ביולוגיה בפקולטה למדעי הטבע. ואז, בעקבות “טיהור” שנערך באוניברסיטה, היא נפסלה מטעמים פוליטיים, והוצאה מהלימודים. בשנת 1921 התיישבה המשפחה יחד עם 15 משפחות נוספות, על אדמות אחוזה ליד העיר, שם חיו בצורת חיים קואופרטיבית ושם עבדה רוזה בשדה, במקשה ובגן-ירק. שם גם החליטה שמטרתה לעלות לישראל. בשנת 1926 נאסרה ל-4 חודשים עקב פעולתה הציונית בשומר הצעיר הרוסי, ואחר כך נשלחה לשלוש שנות גירוש בקאזחסטן. גם לאחר תום תקופה זו, נאסרה עליה השיבה הביתה. היא גרה עוד שנתיים בסברדלובסק, עד שאושרה בקשתה לעלות לישראל. באפריל 1931 עלתה רוזה לארץ והגיעה לקיבוץ הרוסי בחצר-כנרת. בשנים הראשונות עבדה במטעים וקצת גם בעבודות-שירות בבית. בשנת 1934 קשרה את גורלה עם כרם אפיקים, ומאז המושגים “כרם” ורוזה היו כמעט למושגים נרדפים. בשנת 1965, לאחר למעלה מ-30 שנות עבודה רצופה בכרם, זכתה רוזה בפרס העבודה של ההסתדרות. פעמיים בלבד הפסיקה רוזה את עבודתה בכרם. בפעם הראשונה כשהצטרפה לשורה בעלה ששהה בשליחות התנועה בחו”ל, ובפעם ה שנייה בעת מלחמת-השחרור, כשילדי הקיבוץ וחברותיו פונו והועברו לחיפה. בשתי הפעמים, נקראה רוזה חזרה אל הבציר שכן לא ייתכן בציר באפיקים בלי רוזה. באפיקים נישאה רוזה לשורה, מראשוני הקיבוץ ובוניו, וכאן נולדו בנותיהן, נילי וסמדר. רוזה חייתה בשלמות ואהבה את הבית, את הקיבוץ וכל מה שהוא מייצג. רוזה אהבה לכתוב, גם פרוזה וגם שירה, ואת סיפור אהבתה לעבודה היא סיכמה בכותבה: “אדם צריך להרגיש שהוא לא סתם עובד, כי “לעבוד” זה דבר אחד ולחיות את העבודה זה דבר אחר. בעבודת החקלאות צריך אדם לאהוב את הטבע, למצוא עניין בעבודה ולחיות מאושר עם עבודה…” רוזה נפטרה ממחלה, לאחר 45 שנות עבודה בכרם. הניחה: בנות – נילי וסמדר, נכדים ובני-משפחה. יהי זכרה ברוך.