אלישדה עזה  ז”ל

דף הנצחה לאלישדה עזה  ז”ל   (03/07/1929 – 15/07/2016)

שם האב: אליהו
שם האם: פניה
התקבלה לחברות: 1950

עזה נולדה בשנת 1929 בבקו שבארזרביז’אן, אז ברית המועצות, בת יחידה להוריה פניה ואליהו לבית פרמיסלין, שהיו בעלי נתינות פרסית. האב היה קבלן וסוחר עצים מצליח, שפרנס את משפחתו בכבוד. האווירה בבית הושפעה מאוד מהאידיאל הקומוניסטי הרוסי, והושם דגש על חינוך כללי רחב אופקים.
בראשית שנות ה- 30 עברה המשפחה לפרס. עזה למדה בבי”ס יסודי פרסי, אך במקביל היו לה שלוש מורות פרטיות לרוסית, צרפתית ופרסית. את לימודי התיכון ותעודת הבגרות עשתה עזה בבי”ס צרפתי, ובמקביל למדה בבי”ס ערב רוסי, וגם לקחה קורסים בשפה האנגלית. עם סיום לימודיה החלה לעבוד כפקידה בשפה האנגלית, וגם לימדה בבי”ס יסודי של “אליאנס” בשפה הצרפתית.
הצבא האדום הרוסי, שהגיע לפרס בשלהי מלחמת העולם השנייה, הביא לחילופי שלטון במדינה, והתקבל ע”י התושבים כצבא ישע משחרר. הנוער בכלל, והיהודים במיוחד, הצטרפו בהתלהבות לפעילויות במסגרת התנועה הקומוניסטית, ואמצו את האידיאולוגיה הסוציאליסטית שובת הלב, החוצה גבולות, ומעלה את ערכו של האדם העובד.
כשקמה מדינת ישראל, הגיעו אנשי הסוכנות היהודית לטהרן, במטרה לעודד את היהודים לעלות ארצה. ההיענות הייתה גדולה, וגם משפחתה של עזה החליטה לעשות עלייה. בשנת 1950 הם הגיעו לישראל והתיישבו בירושלים. אבל עזה, שהייתה סוציאליסטית, רצתה לחיות בקיבוץ. מכיוון שהיו להם קרובי משפחה באפיקים, משפחת יוסף ומרתה אברהמי, היא החליטה לבוא בעקבותיהם לקיבוץ אפיקים.
קליטתה הייתה קלה , מהירה וטובה מאד, מכיוון שהיא הייתה נלהבת מצורת החיים הייחודית הזאת . כשלושה חודשים מאוחר יותר הגיעה לאפיקים קבוצת עולים חדשים מפרס. בלהה רונן הייתה המקשרת האחראית והיא רתמה את עזה לעזרתה, שהרי עזה כבר הייתה “עולה ותיקה”, שיכלה לתקשר עם העולים בשפתם, ולהסביר להם איך מתנהלת ה”קומונה קיבוצית”.
בין העולים החדשים האלה היה גם ישה. אותו ואת משפחתו הכירה עזה עוד מנעוריהם בפרס.
ישה התגייס לצבא, ועזה יצאה ללמוד באולפן לעברית בירושלים. אח”כ למדה בקורס שהכשיר אותה להיות מורה לעברית לעולים חדשים. תוך כדי, התהדקו הקשרים בין עזה לישה עד אשר הבשילו לנישואין. עזה הצליחה לשכנע את ישה כי הקיבוץ הוא המקום הנכון והטוב ביותר לבנות בו את ביתם, וההחלטה התקבלה. הם קבעו את ביתם באפיקים, התקבלו לחברות, וכאן נולדו ילדיהם – רוני, גילי, מולי ואלי.
גם הוריה של עזה עברו לחיות באפיקים, ותחושת הבית הייתה שלמה, מבטיחה ויציבה.
עזה עבדה בשנים הראשונות כמורת-עזר בביה”ס המקומי. אח”כ עברה לעבוד מ”מטבח כשר”, בו התמידה בעבודתה לאורך שנים, עד לסגירתו. אז נכנסה עזה לעבוד בספרייה, והיה זה שילוב מושלם של עבודה ותחביב, כי הספר היה ידידה הטוב ביותר של עזה שהייתה חובבת קריאה מושבעת. תוך כדי העבודה היא גם יצאה ללימודי ספרנות, מה שהוסיף לעבודה תוכן, עניין, עומק וסיפוק רב. המפגש עם האנשים, גם כחברים לעבודה, וגם כצרכנים, היה תמיד נעים, מאיר פנים, משתף פעולה והולך לקראת. כי כזאת הייתה עזה, אישה טובת-לב, נבונה וצנועה. נעימת הליכות, שקטה ומופנמת.
כעבור שנים נפרדה המשפחה, ומשהו נשבר בנפשה של עזה. החיים נעשו לא קלים. אפילו קשים. אבל עזה לא התלוננה. הילדים גדלו, הקימו משפחות משלהם, ובנו את ביתם מחוץ לאפיקים, אפילו מחוץ לארץ. הקשר עמם היה בבת עינה של עזה. אהבתה לילדיה ונכדיה הייתה מעל הכל, והם היו כל עולמה.
עם הזמן נפגעה בריאותה . היא השתדלה בכל כוחה לשמר את עצמאותה, ובעיקר לא להטריד אף אחד. היו לה המפגשים היומיים ב”סביון”, שבהם נהנתה מפעילות מגוונת, של יחד ולחוד, והייתה התמיכה של “בית אשלים” כשהיה כבר קשה באמת. אבל לעזה כבר לא היה כוח. בשקט חייתה, ובשקט נפרדה.
בת 87 הייתה במותה, מתוכם 63 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: בת – רוני, בנים – גילי, מולי (שמואל) ואלי (אליהו), כלות, חתן, נכדים, נינים וקרובי משפחה.

יהי זכרה ברוך.