אלרואי שרה  ז”ל 

דף הנצחה לאלרואי שרה  ז”ל   (01/04/1912 – 30/09/2004)     (  –  טו תשרי תשס”ה )

שם האב: מרדכי. שם האם: רבקה. חברת הקיבוץ משנת 1933 שרק‘ה נולדה בליטא בשנת 1912. בת רביעית ויחידה במשפחתה בת חמשת הילדים. אביה היה יהודי דתי, בעל השכלה ופעיל נמרץ בחוגי היהודים בעיירה. בגיל 17 יצאה שרק‘ה להכשרה, נחושה בדעתה לעלות ארצה. שם היא שמעה לראשונה על הקיבוץ וראתה בחיי הקיבוץ אפשרות להגשים את חלומותיה הסוציאליסטים בבנין הארץ. בשנת 1932 עלתה שרק‘ה לארץ-ישראל והגיעה לקיבוץ גבעת-ברנר, שם פגשה את סיומה פינסקי שעסק בהדרכה והוא הביא אותה לאפיקים. היא נישאה לסיומה ונולד בנם הבכור עמי. משהסתיימו נישואים אלה, פגשה את משה, אהבת חייה. הם נישאו ונולדו שלושת בניהם: יואש, יונתן וצלי. שלוש שנים מאוחר יותר היא דאגה להביא גם את הוריה ארצה. כל אותו זמן הדחיקה שרק‘ה את מאווייה האישיים, האמנותיים, שפיעמו וביקשו לפרוץ ולקבל ביטוי חיצוני. שרק‘ה לא נתנה להם “להפריע” לה בהגשמת המעשה החלוצי וההשתלבות בחברה הרואה בעבודה את חזות הכול. היא ניסתה להתעלם מהדחף הזה, אך הדחף לא פג. אחרי השכבת הילדים עבדה להנאתה בחומר, ויצרה רישומים של חברים. אח”כ עברה לעבוד בעץ. היא יצאה לקורסים כדי ללמוד את יסודות הפיסול, ומשגדלו הילדים, יצאה לשנת לימודים בירושלים, אצל הפסל הגדול רודי ליהמן. אז החלו יצירותיה לקרום עור וגידים. שרק‘ה הכירה בעובדה כי האמן במהותו יוצא דופן ואינדיבידואליסט, אך היה לה חשוב לשמור כל הזמן על הקשר עם החברה. העבודה בבישול לאורך השנים, איפשרה לה את השילוב הזה. בימים שהוקצבו לאמן, בחדר עבודה קטנטן ובאין ספור שעות שלאחר העבודה, יצרה את פסליה כשהיא אינה שוקטת על שמריה ומפתחת סגנונות חדשים. היא הציגה בתערוכות רבות וזכתה לביקורות חמות. בשנים האחרונות חלתה שרק‘ה ונזקקה לתמיכה וסעד. היא יצאה לעבודה ב”סביון” שם הייתה יושבת ורושמת את דמויות החברים והעובדים מסביב. ומשה, האיש שאיתה היה כל הזמן לצידה, התמסר אליה ללא גבול, והיה שותף לסבל ולכאב עד יומה האחרון. שרק‘ה הלכה לעולמה והיא בת 92 שנה. הניחה: בעל – משה, בנים – עמי, יואש, יונתן וצלי , נכדים ונינים, ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.