אסטמקר (מלקר) בת שבע  ז”ל

שם האב: שלום, שם האם: לאה
התקבלה לחברות בקיבוץ ב-8.1952

בת-שבע נולדה ב”תענית אסתר”, בשנת 1926, בכפר קטן בהודו, לא רחוק מהעיר מומבאי. ילדה בכורה להוריה לאה ושלום מלקר. אנשי הכפר חיו חיים פשוטים, כשרובם מתפרנסים מחקלאות זעירה, עובדים קשה וחיים בעוני רב. כשמלאו לה שבע שנים, נפטר אביה ממחלה ממארת. האם, שלא יכלה לגדל לבד את ילדיה, הכניסה אותם לפנימייה של ילדים יהודים במומבאי, שם הובטחה להם כלכלה סבירה, מקום לגור בו וחינוך יהודי בסיסי. במיוחד זכרה בת-שבע איך כל בוקר נהגו כל ילדי הפנימייה לעמוד יחד ולפתוח את יום הפעילות בשירת “התקווה” בעברית.
כשנישאה האם בשנית, היא לקחה חזרה את ילדיה, אך עקב המצב הכלכלי הקשה, עברה בת-שבע לגור אצל קרובי משפחה, שם עזרה בכל עבודות הבית. כשבגרה, הפגישו אותה הדודים עם ידיד המשפחה, בנימין אסטמקר, בחור נאה וגב-קומה, נגר במקצועו, במטרה לשדך ביניהם. המפגש הקצר ריגש מאד את בת-שבע. כעבור מספר ימים באו ההורים להכיר את הנערה, וגם הם התרשמו לטובה. בתום אותו שבוע נערך טקס האירוסין, בארוחה חגיגית ושירים אל תוך הלילה.
כשנולדה הבת הבכורה רותי, הם עברו לגור בכפר אצל הורי בנימין. שם נולדה הבת השנייה שרה. בת-שבע אהבה את חיי הכפר למרות התנאים הקשים והעבודה המפרכת. בנימין המשיך לעבוד בנגרייה במומבאי. יום אחד הוא הודיע למשפחתו שהוא עלה לישראל, והוא נמצא בקיבוץ. בת-שבע החליטה מיד לעלות בעקבותיו. היא נלחמה כ”לביאה” על זכותה לעלות ארצה ולהצטרף לבעלה, ובעזרת אנשים טובים, שעזרו לה לגייס את הכסף הנדרש לנסיעה, היא לקחת את שתי בנותיה הקטנות, ועלתה על המטוס, שהנחית אותן בישראל.
ב”שער העלייה” עברה את הריסוס בדידי-טי, קיבלה כמה פרוסות לחם עם ריבה, וישבה לחכות. חיכתה וחיכתה. לבסוף בא טנדר עם בנימין ושני חברים שלקחו אותם לקיבוץ אפיקים. סוף סוף היה לבת-שבע בית. חדר קטן עם שירותים בקצה הבניין.
הבנות השתלבו בבתי הילדים, התרגלו ללינה המשותפת, ורכשו מהר את השפה העברית. בת-שבע ראתה כי טוב, כי היו כבר מספר חברים שעלו מהודו לקיבוץ. חברתם עשתה את הנחיתה “רכה” יותר. אפילו מזכיר הקיבוץ, אליק שומרוני, בא במיוחד לברך אותה בבואה, והבטיח לעזור בכל מה שיידרש. בת-שבע פשטה את הסארי המסורתי, לבשה בגדי-עבודה שקיבלה מהמחסן ויצאה לעבודה. בת-שבע כבר הייתה מנוסה בעבודה קשה מילדותה.
היא חזרה וציינה בהתרגשות ובהכרת תודה את החברים הטובים שפגשה שוב ושוב בתחנות הראשונות בחייה בקיבוץ.
בינתיים התרחבה המשפחה ונולדו שני הבנים הצברים – דוד ושלמה. לרגע נראה כי תמה מסכת הייסורים, אך אז התגלתה המחלה הממאירה בגופו של בנימין, ולמרות הטיפול המסור והמקצועי שקיבל בבתי-החולים בחוץ והן בבית החולים המקומי ע”י האחיות, הוא נפטר לאחר חודשים מעטים.
השבר המשפחתי היה גדול וכואב. בת-שבע בת ה-28, נשארה אלמנה עם 4 ילדים קטנים. ושוב, גם הפעם, היא גייסה את כל תעצומות הגוף והנפש, וגידלה וטיפחה את משפחתה באהבה ובחום, וזכתה לראות אותם מקימים משפחות משלהם, ומרחיבים את התא המשפחתי הקטן לשבט גדול: 26 נכדים, 35 נינים, ו-5 חימשים.
כולם שמרו על קשר הדוק ומחבק עם האם הגדולה והמיוחדת הזאת.
בערוב ימיה עבדה בת-שבע במפעל “חמד”, ומשם עברה ל”סביון”, שם נהנתה מתעסוקה יצירתית ובילוי חברתי מחמם לב. כשלא עמדו לה כוחותיה עוד, זכתה לטיפול מסור ב”בית אשלים”, כשבני משפחתה מלווים אותה במסירות ובאהבה לאורך כל הדרך, עד הסוף הבלתי נמנע.
בת-שבע נפטרה בהיותה בת 93 שנים, מתוכם 67 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: בנות: רותי ושרה, בנים: דוד ושלמה, נכדים, נינים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.