אשכנזי צבי (צ’ירי)  ז”ל

דף הנצחה לאשכנזי צבי (צ’ירי)  ז”ל   (29/09/1938 – 24/01/2016)     ( ד תשרי תרצ”ט  –  יד שבט תשע”ו )

שם האב: אליהו (אליאס) אשכנזי
שם האם: ברטה
התקבל לחברות 7.1957

צ’ירי נולד בספטמבר 1938 בסרייבו שביוגוסלביה, להוריו אליהו (אליאס) וברטה אשכנזי.
אביו היה פרופסור לכלכלה, ובבית לא חסר דבר. מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נלקח האב למחנה הריכוז הגדול בקרואטיה, משם לא חזר לעולם. אמו לקחה את התינוק – אז קראו לו מירקו– ונשאה אותו על גבה אל היערות האפלים, נודדת עם קבוצות הפרטיזנים, בורחת מהנאצים ומאיימת המלחמה.
ארבע שנים נדדו ברטה והפעוט מירקו בלילות והסתתרו בימים, מחפשים אוכל וסובלים מחרפת רעב, ויודעים רק דבר אחד – שאסור לבכות. חייבים להיות בשקט אם רוצים לחיות.
בשנת 1943 הצליחו להגיע לאיטליה, שם פגשה ברטה את יעקב (יקיצה), בן עירה, שהיה בעצמו פרטיזן. כשהיה כבר ברור כי בעלה נרצח ע”י הגרמנים, הם התחתנו. כעבור זמן קצר עלו על אוניה שהפליגה לאלכסנדריה שבמצרים, בדרך לארץ -ישראל. על סיפון האוניה אפשר היה סוף סוף להתרוצץ בחופשיות, והחבר’ה מהבריגאדה, שהתפעלו מזריזותו של השובב הקטן מירקו, הציעו לברטה לעברת את שם הילד קל הרגליים, והציעו את השם צבי. במאי 1944 הם הגיעו ארצה, ולאחר תקופה קצרה במחנה עתלית החליטו להצטרף לקיבוץ אפיקים, בו כבר הייתה קבוצת חברים יוגוסלבית – מה שהקל על הקליטה הראשונית. בחודש יולי הלוהט הגיעו לאפיקים ברטה ובנה בן ה- 6 צבי, יעקב בעלה, אמו, אחותו ובנה ישראל קבליו. כאן באפיקים נולדו לברטה ויעקב שני הבנים – אריק ואברהם רומנו.
השתלבותו של צ’ירי בחברת הילדים הקיבוצניקים הייתה מהירה. תוך פחות מחודשיים כבר דיבר עברית שוטפת. את העבר דחק עמוק-עמוק אל תהומות הנפש. לא דיבר ולא סיפר דבר לאיש. כל מה שרצה זה להיות כמו כולם. הספורט היה מקדם חברתי ראשון במעלה, והוא הצטיין בעיקר בריצות בינוניות, וזכה לתעודות של כבוד. בנוסף, הוא השתלב בקבוצת הכדורגל המקומית בתפקיד מגן. יותר מאוחר היה תקופה קצרה שופט כדורסל, ואף ניהל את קבוצת הכדורסל “אפיקים-אשדות”, שידעה ימי זוהר יפים בעבר.
צ’ירי התעקש להתגייס לצנחנים, חיל-הדגל של צה”ל באותם זמנים, ולמרות נתוני פתיחה לא מבטיחים, הוא נלחם והשיג את מטרתו. הוא לקח חלק במלחמת ששת-הימים, במלחמת יום -כיפור ובעיקר במלחמת לבנון הראשונה, שסיפקה חומר רב לסיפורי עלילה בלתי נשכחים.
בגיל 26, אחרי שנת שירות שהייתה חצייה בהדרכה בקן הנוער העובד בקריית חיים, וחצייה בקיבוץ הצעיר משמר-דוד, הוא חזר הביתה. לאחר עבודה קצרת-זמן בבננות, ולאחר טיול תלת-חודשי באירופה, התחתן צ’ירי עם יהודית, השחיינית היפה, ונולדו להם 4 ילדיהם – נטע, אלי (ע”ש האב אליאס), מאיה וחגית. במהלך השנים, למד חינוך וספרות באוניברסיטת חיפה, לימד והדריך חברות נוער, שרבים מהם עברו בהצלחה את בחינות הבגרות בהנחייתו. חיידק החינוך, בעיקר הבלתי פורמאלי, דבק בו. הוא היה מרכז הפרבר, וגם ריכז טיפול בצעירים טעוני טיפוח מחוץ לקיבוץ. היה לו כשרון נדיר למצוא שפה משותפת עם הצעירים, כשווה בין שווים, וידע ליצור שיתופי פעולה ואמון שהובילו את הנערים קדימה. במשך שנתיים מילא את תפקיד מזכיר החברה בקיבוץ. באמצע שנות ה- 90 יצא מטעם משרד החוץ לשליחות חינוכית ברוסיה, לימד עברית בקייב, במוסקבה, בטשקנט ובפטרבורג. היו לו תלמידים בגיל העשרה ובגיל העמידה. עם כולם נוצר קשר אישי חם, בנוסף למסר הציוני-ישראלי שהתקבל בהתלהבות, והמפגשים הללו ריגשו וריתקו את צ’ירי עד מאוד.
לימים הציע לו ישראל חופש לבוא לעבוד איתו בארכיון, בכוונה להעביר אליו את ניהול הארכיון.
צ’ירי קיבל על עצמו את האתגר הזה ברצינות. הוא למד במכללת יזרעאל את המקצוע תוך כדי עבודה לצידו של חופש. ואכן, הארכיון קיבל תנופה, התרחב, התמחשב והתאים עצמו למאה ה- 21.
לאורך כל השנים היה צ’ירי מסמר חברתי. ה”נשק הסודי” שלו היה ההומור. ציני משהו, מבריק, רהוט, ופורץ מחסומים. היה לו מעגל חברתי רחב ומגוון, שהקשרים בו היו ארוכי -שנים ורעננים תמיד.
אפשר היה לשמוע שוב ושוב את אותו סיפור מפיו ולהתגלגל מצחוק. אצל צ’ירי זה תמיד נשמע טוב יותר. והייתה כמובן הנאמנות הבלתי מתפשרת לקבוצה האדומה, אהבה שאינה תלויה בדבר, מכל הלב והנשמה, כולל לבוש בצבע הנכון, עידוד אגרסיבי, ומצבי רוח משתנים בהתאם לתוצאות. ובבית הפרטי – מדפי הספרים כרעו תחת העומס. הוא היה תולעת ספרים שלא ידעה שובע. הספרים הילכו עליו קסם והיו לו ידידי נפש אמיתיים. אך יותר מכל אהב את משפחתו. הוא העריץ את ילדיו ונמס בחברת נכדיו. בימי סבלו הארוכים והקשים, רק הם הצליחו מעט להדליק זיק אור בעיניו. מחלתו הסופנית של צ’ירי הייתה קשה, כואבת ואכזרית. למוד ייסורים, וסבל, מצא סוף סוף מנוחה נכונה. הוא נפטר בן 77 , מתוכם 69 שנים היה חבר בקיבוץ אפיקים.

עם יהודית, שכאבה איתו לאורך כל הדרך, עם נטע, אלי, מאיה וחגית, עם האחים אריק ואברהם, עם הנכדים, עם בן-הדוד ישראל, ועם כל בני המשפחה, אבל בית אפיקים. אבד למשפחה אב אהוב ואוהב. אבד לנו חבר יקר. בלעדיו זה כבר לא יהיה אותו דבר. שלום חבר.

הניח: אישה-יהודית, ילדים: נטע, אלי, מאיה וחגית, נכדים ובני משפחה.
יהי זכרו ברוך.