דף הנצחה לבריק יצחק ז"ל (14/03/1923 – 25/09/2018) ( כו אדר תרפג – טז תשרי תשעט )
שם האב: אשר (אלכסנדר)
שם האם: רגינה
התקבל לחברות בשנת 1948
לא כיעד להגשמה. ואז פרצה המלחמה הנוראה באירופה, שהגיעה גם להונגריה.
המשפחה התפרקה. ההורים והבן הצעיר אליעזר נשלחו לברגן בלזן. יצחק נשלח למחנה עבודה. לקראת סיום המלחמה הצליח יצחק להימלט מהמחנה ולחצות את הגבול הרוסי.
עם השחרור, חזר יצחק והתאחד עם אביו ואחיו ששרדו את השואה. לצעירים היה ברור כי היעד הבא הוא ארץ-ישראל. יצחק הצטרף לקומונה של צעירים יהודים, ניצולי השואה, שהחליטו להכשיר את עצמם לעלייה לארץ. הם ביקשו מהג'וינט שישלחו להם בחורה שתהיה אם-בית בקומונה. מהג'וינט שלחו להם את יוכבד. יצחק התרשם מאוד מהנערה הצעירה, טובת המראה, שהיטיבה לבשל. לא רק הוא חיפש את קרבתה, אבל הוא זה שזכה. הקבוצה עברה לאיטליה וחיכתה לאישורי העלייה. יצחק ויוכבד החליטו להתחתן, ואחרי כשנתיים, כשהגיע תורם לעלות ארצה, הם היו כבר הורים לתינוקת חנה. במסגרת עלייה ב' הם הפליגו באוניה "אל תפחידונו" מאיטליה לישראל. האוניה נתפסה ע"י הבריטים והובאה לקפריסין. בזכות התינוקת הם שוחררו ממחנה המעצר בקפריסין לאחר כ- 6 שבועות, ושליח מהארץ כיוון אותם לאפיקים, "כי שם ישנה קבוצת חברים מהונגריה שיוכלו לעזור להיקלט בקיבוץ". יצחק ויוכבד הגיעו לאפיקים בראשית שנת 1948, בתקופת מלחמת העצמאות, כשיוכבד נמצאה שוב בהריון מתקדם. בימים הראשונים להיותם בקיבוץ, חוו טרגדיה נוראה כשבתם הקטנה חנה ז"ל נחנקה למוות. החברים נחלצו לעזור, וכיוונו אל הילד העתיד להיוולד בקרוב, שיאיר מחדש את עולמם שחשך.
לאה נולדה יחד עם המדינה, באביב תש"ח. שנתיים אחריה נולד משה'לה.
"היה קשה, אבל התגברנו. ידענו שזה ביתנו. אין לנו בית אחר", כך אמרו.
יצחק נכנס לעבוד בלול והתמיד בו כ- 30 שנה. איש עבודה היה מנעוריו. חרוץ, אחראי ומסור. כשנסגר הלול – עבר לעבוד בקלת, ומשם ל"אסיף". כשזה נסגר עבר לעבוד ב"חמד". ישב בפינתו והכין רצועות לרגלי הפרות עבור אפימילק. מפעל של איש אחד. בשעות הפנאי היה יצחק, חובב הספורט, מקדיש מזמנו לקבוצת הכדורגל המקומית, אותה ליווה לאורך שנים כמחסנאי נאמן הדואג שלא יחסר דבר. יצחק גם שמר אמונים למסורת של בית אבא, ביקר בקביעות בבית הכנסת, בשבתות ובחגים. היות וניחן בקול ערב, זכה מפעם לפעם גם בקטעי סולו להנאת ציבור המתפללים. אביו של יצחק, שעלה גם הוא ארצה והשתקע בתל-אביב, השתכנע לבוא לקיבוץ עם אשתו מרים ובחר לגור ליד בניו, יצחק ואליעזר, ועד גיל 80 עבד בסנדלרייה.
בשנים האחרונות עבד יצחק ב"סביון". השילוב בין עבודה מעשית לפעילות חברתית התאים לו מאוד. האווירה החמה והתומכת של המקום נתנה לו כוחות לעמוד במשברים הקשים שעברו עליו: מות אשתו יוכבד, מות נכדו, ומותו של הבן משה'לה.
הבת לאה, הנכדות והנינים – למרות שהיו רחוקים – שמרו על קשר קרוב ורצוף לאורך כל השנים. הם היו אהבתו הגדולה, והוא זכה לאהבתם הדואגת והמחבקת.
בסוף ימיו התערערה בריאותו וכשל כוחו. המטפלת המסורה מליקה עמדה לצידו לאורך כל הדרך, תומכת, עוזרת ומעודדת עד הרגע האחרון.
יצחק נפטר בשיבה טובה. כפי שחי, בשקט, בצנעה ובענווה. כך הלך לעולמו. מי ייתן וימצא בו מנוחה נכונה. בן 95 היה במותו, מתוכם 70 שנה היה חבר בקיבוץ אפיקים.
הניח: בת לאה, נכדות, נינים ובני משפחה.
יהי זכרו ברוך.
