דף הנצחה לגלילי קלרה ז”ל (12/10/1905 – 20/09/2000) ( – כ אלל תש”ס )
שם האב: פיליפ. שם האם: אידה. חברת הקיבוץ משנת 1924 קלרה נולדה בסנט-פטרסבורג, לנינגרד, בשנת 1905. אביה היה עיתונאי, אמה הייתה רופאת שיניים. הייתה לה אחות בוגרת ממנה בשנתיים וחצי ואח תאום. היה זה בית שלא טיפח מסורת יהודית, אך לא ויתר על התכנסות משפחתית בבית סבא וסבתא בחג הפסח. בגיל 13 הצטרפה לתנועת הצופים הכללית ברוסיה, אך האפליה שחשה בה בשל היותה יהודיה, הוליכה אותה אל תנועת הצופים היהודית, תנועה בה הייתה חברה שלוש שנים עד עלותה ארצה. ההחלטה לעלות לפלשתינה הייתה סיכום של התלבטות ממושכת בדבר זהותה האישית, הלאומית והתרבותית כיהודיה, כרוסיה וכציונית. בשנת 1924 עלתה קלרה ארצה והייתה האישה הראשונה והיחידה בחברת מקימי ומייסדי קיבוץ אפיקים, בו חיתה במלאות ותוך הזדהות, ובו בנתה את ביתה והקימה את משפחתה עם שותפה הנאמן לדרך ולחיים, לסיה ז”ל. בארכיון הקיבוץ מצויים מאמרים, רשימות וקטעי ראיונות בהם פורשת קלרה השקפת עולם איתנה שנשענה על הבנה כלכלית, בעיקר על חזון חברתי ואמונה ביכולתו של הקיבוץ להוות פתרון טוב ויעיל לתחלואי החברה. קלרה לא הייתה בין השוגים בדמיונות. התמסרותה לחינוך הילדים, לזכויותיהם של המבוגרים ולשלומם ולרווחתם של הקשישים היו אך דוגמאות מעטות לאופן בו הבינה כי גם בקיבוץ, על כלליו וחוקיו, הדברים לא ייעשו מעצמם, אלא על ידי העושים בעצמם. בימים בהם ירדה קרנה של האסיפה והתמעטו משתתפיה, הייתה קלרה בין אלה שהמשיכו לבוא וגם את דעתה הביעה לא אחת. בשנת היובל לקיבוץ אפיקים, התקבלו לחברות ילדי כיתה י”ב וקלרה ברכה אותם: “ימים – מצעדם כבד, אך שנים חולפות מהר – זו אמת החיים. רבבות הימים בהם חיינו בקיבוץ, רובם היו ימים אפורים, מלאי עבודה, עמוסי קטנות של יום-יום. חום הקיץ, ובשנים הראשונות גם קור החורף שהורגש היטב באוהלים או בצריפים הסדוקים, היו ימים קשים ומלאי דאגה. לא פעם כרסם ספק בלב. היו ימים של יגון ושכול, אך גם ימים של שמחה, בהם נשמנו אוויר פסגות. בתקופתנו בה אמונות מתנפצות ואלים מכזיבים, ואדם מרגיש עצמו בודד וגלמוד בחברה ובעולם, זכותנו וזכותי אני שחלומות הנעורים הפכו למציאות, עם כל קשיי החיים ועם כל השוני שבין חלום למציאות” . קלרה הייתה אם ורעייה למופת והייתה מרכז לבני המשפחה אך בעיקר ללסיה בעלה האהוב. היא עמדה לצידו במשך כל שנותיהם והייתה עזר כנגדו בכל שנות פעילותו בתפקידיו הרבים שרובם היו מחוץ לקיבוץ. כשחלה, הייתה קלרה משענת ותמיכה ועשתה זאת במסירות , בהבנה ובאהבה. אנשים שראוה בזיקנתה מתמידה בעבודתה בחמד, נוסעת על אופניה וצועדת בקביעות על שביל האופניים, יכלו רק להעריך את היכולת לאסוף כוחות ולהיצמד לחיים כאדם תורם, עצמאי ובעל כבוד עצמי. מספר שנים לאחר פטירתו של לסיה, נפטרה קלרה, בהיותה בת 95 . קלרה חצבה במו ידיה באבן להפכה לחצץ, פילסה נתיב בארץ, ובה בעת חצבה נתיבות ללב האנשים, כדי להגשים את האידיאל היומרני של הקמת חברה עובדת ושוויונית בארץ-ישראל. היא דלקה בקיבוצנו כנר. היא לא התיימרה להיות עמוד האש לפני המחנה, אך הפיצה סביבה אור בהיר שהאיר את חצר הקיבוץ על שביליו, ובכך גילה את כל היופי והקושי, החבוי והנסתר. הניחה: בנות – אורה וזיווה, בן – בני, נכדים, נינים ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.
