לביא שרה ז”ל

דף הנצחה ללביא שרה  ז”ל   (23/03/1927 – 06/12/2017)     ( יט אדרב תרפ”ז  –  יח כסלו תשע”ח )

שם האב: יהודה שם האם: פרידה
חברה בקיבוץ אפיקים משנת 1.1952

שרה הייתה צברית. נולדה בתל-אביב בשנת 1927 להוריה פרידה ויהודה
לבית בירנברג. בת אמצעית בין חמשת ילדי המשפחה. ההורים ילידי רוסיה הלבנה, שעברו לפולין, הצטרפו לתנועת “החלוץ” בוורשה, ועלו ארצה בשנת 1921 לתל-אביב.
שכונת “נורדיה” שבה גרו, הייתה שכונה של צריפים קטנים, עם שירותים בחוץ, ובה גרו אנשי עבודה ועמל, שבאו לארץ לבנות ולהיבנות בה. האב היה נגר במקצועו, והבית היה בית מסורתי ציוני. אנשים צנועים, המסתפקים במועט ושמחים בחלקם.
שרה למדה בבי”ס דתי, וכשסיימה את לימודיה בביה”ס היסודי, יצאה לעבודה, לעזור בפרנסת המשפחה. האחים-הבנים המשיכו את לימודיהם בישיבה, אך לבנות לא ניתנה האפשרות הזאת. במשך כמה שנים עבדה שרה בבי”ח לרוכסנים, כשמרתף המפעל משמש כסליק לנשק של לוחמי האצ”ל, וגם לייצור חומרי נפץ לפעולותיהם השונות.
באפיקים נהנו מאד מכישוריה של שרה כמתקנת ריצ’רצ’ים, ואחריה לא היה לה תחליף. משפחתה של שרה הייתה משפחה שכולה. אחיה נהרג במלחמת העצמאות בקרבות בגליל-התחתון.
שרה כנערה, הצטרפה לתנועת “בני עקיבא”, ועם קום המדינה והקמת צה”ל התגייסה לשירות בצבא, שם הכירה את משה, טכנאי מטוסים מוכשר בעל “ידי-זהב”.
משה היה פלמ”חניק, שבמסגרת שירותו היה תקופה מסוימת עם פלוגתו באפיקים.
הוא הכיר חברים רבים באפיקים שהיה עמם בקשרי ידידות, ועם סיום השירות הצבאי שכנע את שרה לבוא לנסות את חיי הקיבוץ.
בשנת 1952 הגיעו שרה ומשה לאפיקים. ניסו וראו כי טוב. הם התחתנו באפיקים, בנו כאן את ביתם, וכאן נולדו ילדיהם – שלומית, ארנון ודני. שרה, שחיי עבודה לא היו זרים לה ותנאי החיים לא פינקו אותה, השתלבה ללא קושי במסגרת הקיבוצית הקשוחה.
עבדה בחינוך, במטבח, במחסן ובמתפרה. הקפידה למסור תורנויות כסידרן ולהתייצב לגיוסים השונים בענפי המשק, בעיקר בעונת הבציר בכרם. כזאת הייתה – חרוצה מאד, מסורה ואחראית, דייקנית, שקטה, צנועה, טובת-לב ומאירת-פנים. היה מגיע לה שגם החיים יאירו לה פנים.
אבל אז בא השבר הגדול עם מותו של משה בתאונת עבודה בקיבוץ. שרה איבדה בעל אוהב ותומך, חבר לחיים, עמוד שדרה משפחתי, ונותרה עם שלושה ילדים קטנים. יתומים, לבד. המכה הייתה אנושה וכואבת, ולקח לשרה זמן רב להתאושש, לגייס כוחות גוף ונפש, ולהתמודד עם המציאות החדשה. זה לא היה קל, לא לשרה ולא לילדים. אבל הם, ביחד, עשו זאת, ובגדול. בגרו לתפארת, הקימו משפחות משלהם, הרחיבו את המעגל המשפחתי-גרעיני, ומילאו אותו באור, בשמחת-חיים, בנחת של נכדים, ובצחוק.
ברקע היה גם בית 25. הבן דני, העיד עליו בזמנו כ”בית משפחתי” – קיבוץ בתוך קיבוץ, שממשיך תמיד את מסורת התמיכה והשמחה ההדדית. יחסי השכנות הידידותיים בין דיירי הבית תרמו משמעותית לחוסן המשפחתי. בשעות הפנאי הרבתה שרה להשתתף בחוגים ובהרצאות בנושאים רבים ומגוונים. מעין רצון להשלים השכלה, לאו-דווקא מצד התעודות והתאריך, אלא מצד הסקרנות והעניין בהרחבת האופקים. שרה אהבה מאד לטייל, לקרוא וגם לשיר. במשך שנים הייתה חברה במקהלה, כשלא היה חג באפיקים בלי הופעת המקהלה.
ממרומי הקומה השלישית של בית 25 היא טיפחה גינה ירוקה ופורחת בפינה המזרחית, למרגלות הבית. שרה הצטיינה גם בתבונת כפיים. לצד ארוחות השבת המשפחתיות המושקעות, עוגות השושנים המצוינות והעוגיות הנהדרות, הייתה שרה גם תופרת וילונות ואפילו ריפודים לרהיטים, ברמה מקצועית מדהימה, וכמובן פינקה את הנכדים בתוצרי תפירתה היפים.
בשנים האחרונות התערערה בריאותה של שרה. המטפלת הנאמנה אוליביה ליוותה אותה בשנים הקשות האלה בהרבה מסירות ורגישות והקלה ככל האפשר, המעטפת המשפחתית דאגה, הייתה חמה ותומכת, אך את תהליך ההתדרדרות אי-אפשר היה לעצור, עד שלא יכלה עוד. עד שכלו כוחותיה.
שרה עצמה את עיניה בשקט, כדרכה לאורך כל חייה, ומצאה לה סוף-סוף מנוחה כנכונה.

במותה הייתה שרה בת 90 שנים מתוכם 65 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

הניחה: בנים – ארנון ודני, בת-שלומית, כלות, נכדים, נינים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.