לופטין אסתר ז”ל

דף הנצחה ללופטין אסתר  ז”ל   (30/12/1926 – 19/01/2021)     ( כד כסלו תרפ”ז  –  ו שבט תשפ”א )

אסתר נולדה בשנת 1926 בביירות שבלבנון, להוריה מרים ודוד לבית חלווה. האב עבד במכס ובעקבות עבודתו עברה המשפחה לדמשק שבסוריה, שם חיו חיים שלווים במסגרת הקהילה היהודית הענפה והפעילה, והשכנים המקומיים. היה להם קשר קבוע עם מורים ופעילים חברתיים מישראל, שארגנו קבוצות צעירים לעלות לישראל.
בשנות ה-40 של המאה שעברה, עמדה רחל ינאית בן-צבי בראש מפעל עליית הנוער מדמשק. היא שכנעה את ההורים לשלוח את ילדיהם במסגרת עליית הנוער למסגרות חינוכיות בארץ, שיכוונו אותם להיות “חלוצים” בארץ-ישראל.
כך הגיעה אסתר, בת ה-16 לישראל. קודם לכפר הנוער שפייה, ואחר כך עברה למשק הפועלות
בפתח-תקווה. “שכנעו אותנו לעלות ארצה, אבל כאן בכיתי מרוב געגועים להורים” כך סיפרה אסתר.
לאחר כשנתיים של התנסות בעבודה ובגיבוש חברתי, הגיעה העת לצאת להגשמה.
בשנת 1946 הגיעה קבוצת “איתנים”, בנים ובנות בני 18, לקיבוץ אפיקים. “התרשמתי מאד מאווירת הכפר והדשאים הירוקים, אבל קיבלנו שוק ממזג האוויר הלוהט. העבודה הייתה קשה, והחיים היו כל כך שונים מאלה שידעתי קודם”… סיפרה אסתר. ואולם, כשחברי הקיבוץ הוותיקים הזמינו אותם לנוח בצהריים בחדריהם, עם המאוורר שלהם – זה מאד הרשים אותה. ועוד התרשמה אסתר מבחור צעיר, בלונדיני ונאה, שהיה שומר השדות, רכוב על סוסה ומסייר סביב המחנה. קראו לו צבי, והקשר ביניהם התהדק והבשיל לנישואים.
כשהגיעה זמנה של הקבוצה להתגייס לפלמ”ח, נשארו בקיבוץ רק שתי חברות: אסתר שהתחתנה עם צבי,
וידידה שהתחתנה עם חיים לזרוביץ.
כאן, באפיקים, בנו אסתר וצבי את ביתם וכאן נולדו בנותיהם – מירה, לאה, גילה ואיריס.
אסתר עבדה תחילה במטבח-ילדים ואחר כך במשך שנים, במטבח הכללי. “לא יכולתי לקחת על עצמי תפקידים. צבי היה נהג, ואני נשארתי רוב הזמן לבד עם הבנות, אבל כן הייתי סדרנית עבודה” – התנצלה אסתר.
יותר מאוחר עברה אסתר לעבוד במתפרה. ידיים טובות היו לה מנעוריה, והיא בחרה להתמקצע וללמוד תפירה. לאורך שנים נהנתה אסתר מעבודתה, מבחינה מקצועית ומהיחד החברתי.
“החיים ללא הורים ובני משפחה היו לא קלים וכשחברי הקבוצה עזבו, נותרתי כמעט לבד. הבנתי שאני חייבת להתחבר לאנשים כדי להרגיש טוב, והיום אני מאושרת בחלקי ושמחה שנשארתי באפיקים” –
סיפרה אסתר.
אסתר הייתה בחורה עליזה שאהבה לצחוק, לשמוח בחגים עם כולם, לטייל עם חברים ולארח בביתה.
אך יותר מכל הייתה אשת משפחה. מבשלת מעולה, תופרת וסורגת מחלצות לבנות וכמובן לנכדים, ומאד מאד אהבה את בני משפחתה. כשגדלו הבנות והקימו משפחות משלהן, שמחה אסתר עמן ועם הנכדים.
היה לה קשה עם ה”קן שהתרוקן”. כשצבי נפטר ואסתר התאלמנה, הבדידות הייתה קשה.
חזרתה של איריס לאפיקים הייתה מאד משמעותית ותומכת עבורה.
כשיצאה אסתר לפנסיה, הצטרפה לחוגים ב”ביתנו”. היא בחרה בחוג לערבית כדי לחזור לשפת-האם שכמעט לא היה לה שימוש בחברה האשכנזית בקיבוץ. והיה החוג של איני עבאדי שעסק בטריטוריות מוכרות, והיה החוג למלאכת-יד עם עילית, שבו יכלה אסתר להמשיך וליצור שכיות-חמדה שכל כך אהבה.
אסתר דאגה להחזיק את דירתה נקייה ומטופחת בכוחות עצמה ולבשל ולאפות מטעמים במטבחה הקטן, ולארח חברים שייהנו מהם, אך מטבע הדברים זה כבר לא היה כמו פעם.
אסתר מצאה פינה חמה ותומכת ב”מייסדים”, בפעילויות היצירתיות שבמקום, ובמפגש החברתי המעשיר.
עם הזמן השנים החלו להכביד. הבריאות כבר לא הייתה כמו פעם. איריס בתה עזרה מאד, ואחר כך נוספה גם קרול, המטפלת המסורה. הבנות ליוו, ביקרו ועטפו בחיבוק גדול את אמם, והחיבוק הזה, האוהב והחם, ליווה את אסתר עד הרגע האחרון.
בת 94 שנים הייתה אסתר במותה מתוכם 73 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.
הניחה: בנות – מירה, לאה, גילה ואיריס, נכדים, נינים ובני המשפחה .

יהי זכרה ברוך.