מיכאל חנה ז”ל

נולדה בגרמניה

שם האב: מרכוס
שם האם: ג’נט
התקבלה לחברות בשנת 1956

חנה נולדה בסתיו 1922 בברסלאו שבגרמניה, להוריה ג’נט ומרכוס לבית שפירא. אביה היה סוחר, שפרנס את משפחתו בכבוד, שומר מסורת וציוני, ופעיל מאוד בקהילה היהודית המקומית.

חנה למדה עברית בביה”ס ומגיל צעיר קיבלה חינוך מוסיקלי. שרה במקהלת ביה”ס, ניגנה בפסנתר, באקורדיון ובמנדולינה ואפילו נתנה שיעורי נגינה לילדים. נחשפה לשפע התרבותי שהציעה להם הסביבה – קונצרטים, תיאטרון, אופרה וכד’.

בגיל הנעורים הצטרפה לתנועת “הבונים” וגם הדריכה בתנועה.

עם עליית הנאציזם לשלטון, בראשית שנות ה- 21 של המאה שעברה, הכל השתנה.

ההתדרדרות הייתה מאיימת , גם כלכלית וגם חברתית. היה ברור כי גרמניה איננה יותר מקום בטוח לאזרחיה היהודים. אחרי ניסיונות סרק למצוא מחסה בפולין, הוחלט במשפחה להתקשר לעליית הנוער ובמסגרתה להעלות את חנה לארץ ישראל.

בינואר 1939 ,ממש ברגע האחרון, הצליחה חנה בת ה- 16 ,לעלות ארצה ולהינצל. מי שנשאר מאחור לא שרד. בקבוצה של נערים ונערות הגיעו חנה וחבריה לקיבוץ גבעת-השלושה, ולאחר שנתיים התארגנו כגרעין, במסגרת תנועת “מחנות העולים”, שעבר לקיבוץ כפר-גלעדי במטרה להכשיר את עצמו להקמת קיבוץ חדש- חמדיה. בכפר -גלעדי הכירה חנה את בעלה הראשון, ויחד איתו עברה לקיבוץ גלעד, שם נולד בנה הבכור – חגי. חנה יצאה ללמוד במדרשה למורים למוסיקה, וניצני הקריירה החינוכית מוסיקלית שלה החלו לפרוח. אך הקשר המשפחתי עלה על שרטון והתפרק. באחד המפגשים המוסיקליים, בהם השתתפה חנה, השתתף גם ראובן, שתיאר את פגישתם במילים: “היא שרה, אני ניגנתי, ומאז אנחנו בהרמוניה”. את המנגינה הזאת כבר אי-אפשר היה להפסיק, והם החליטו להמשיך ולנגן אותה ביחד, באפיקים.

בשנת 1955 הגיעה חנה לאפיקים יחד עם חגי. כאן בנו את ביתם באהבה גדולה וכאן נולדה הבת הצעירה – שושי. המעבר מקיבוץ גלעד, קיבוץ של יקים, קטן, משפחתי, לקבוץ אפיקים הגדול וההטרוגני היה לדברי חנה , מדהים.

“שבועיים לא ידעתי איפה אני נמצאת, הגודל הימם אותי… זה היה משבר”. אבל חנה ידעה להתמודד עם משברים. היא התחילה ללמד מוסיקה באשדות-יעקב. ואז נקראה לרכז את האולפן למוסיקה של עמק הירדן, שהיה למפעל חייה, אותו הקימה וניהלה 25 שנה. מ – 80 תלמידים שלמדו כל אחד בקיבוצו, רוכזו הלימודים תחת גג אחד, והגיעו ל- 330 תלמידים.

נרכשו כלים חדשים, הובאו מורים מעולים, הוקמה תזמורת.

חנה נסעה לעבודה בטרמפים, עבדה סביב השעון, וראתה ברכה בעמלה. תוך כדי, עשתה תואר ראשון ושני במוסיקולוגיה, ועל כל אלה זכתה בפרס המועצה האזורית עמה”י, על תרומתה ופעילותה לפיתוח המוסיקה בעמק. לאחר 25 שנה החליטה חנה “כי צריך לפנות את המקום לכוחות צעירים עם רעיונות חדשים” והביעה רצון לחזור לאפיקים ולהשתלב בחברה ובעבודה.

היא נכנסה לעבוד במפעל “צח”מ – ציוד חלבה”, והייתה עובדת חרוצה, דייקנית ופטריוטית.

נוסף לכך הייתה חברה בוועדות שונות. מילאה תפקיד מרכזת בריאות יחד עם יהודית מרקל , הייתה חברה בוועדה המרכזית ונציגת הציבור במזכירות. הייתה אחראית על בקרת החלטות המזכירות וביצוען , אירגנה “מפגשי-בית” של חברים עם נציגי המזכירות, להעברת אינפורמציה ומשוב ציבורי. וכמובן הייתה משתתפת פעילה , יחד עם ראובן, בכל האספות, וגם בכל המסיבות ואירועי התרבות המקומיים ומפרגנת. היא מאוד החשיבה את הפעילות החברתית והתרבותית, וראתה בה ערך מוסף לחיים המשותפים בקהילה. כשעזבה את העבודה בצח”מ אמרה:

” אנחנו , הפנסיונרים התפטרנו כי לא רצינו שיפטרו אותנו”. היא השתלבה בחוגי הלימוד ב”ביתנו” ושמחה שיש לה יותר זמן לשמוע מוסיקה ולקרוא ספרים. תמיד הייתה מונחת ערמת ספרים על השידה הקטנה, ליד הכורסא בה אהבה לשבת ולקרוא. אף פעם לא היה לה משעמם.

כשחלה ראובן, טיפלה בו חנה במסירות בלתי רגילה. תמיד היה לה כוח להסיע את כיסא הגלגלים, ללכת עם ראובן לבריכה, ולדאוג לכל צרכיו. היחד שלהם היה מדהים, לכן גם האובדן היה כל כך קשה וכואב, והחלל שנפער לא היה ניתן להכלה. במשך הזמן נזקקה גם לעזרה, והיא זכתה לשתף פעולה עם גיטה, המטפלת מסורה שהייתה לה חברת-נפש. והיו כמובן הילדים והנכדים, שהקשר עימם היה אמיץ, חם, אוהב ותומך לאורך כל הדרך וחנה הייתה קשורה אליהם מאד באהבה ובגאווה. עד סוף ימיה, גם כשהייתה כאובה ומיוסרת, הייתה חנה צלולה ובהירה, עד שתש כוחה, והיא נפרדה מאתנו לעולם שכולו טוב.

במותה הייתה חנה בת 94 שנים מתוכם 62 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.

היא הייתה חברה במלוא מובן המילה. נאמנה, פעילה, מעורבת, אכפתית וערכית. תכונות אלו – לא נס ליחן לאורך כל שנות חייה. תם סיפור אהבה חלוצי וייחודי.

תנוח חנה על משכבה בשלום, לצד ראובן בעלה האהוב וימתקו לה רגבי עפרה.

במותה הניחה: בן-חגי, בת-שושי, נכדים ובני משפחה.

יהי זכרה ברוך.