מיכאל ראובן ז”ל

דף הנצחה למיכאל ראובן  ז”ל   (21/08/1909 – 19/07/2011)     (  –  יז תמוז תשע”א )

שם האב: יעקב שם האם” הדויג חבר הקיבוץ משנת 1936. ראובן נולד באוגוסט 1909 בגרמניה, להוריו הדוויג ויעקב. משפחה יהודית אמידה, מתבוללת, פטריוטית גרמנית, וכחברים בקהילה הליברלית ציינו את החגים היהודיים. רוב באי ביתם היו נוצרים. ראובן למד בגימנסיה העירונית במגמה הומניסטית. אהב את הספרות הגרמנית והצטיין בשיעורי הספורט. בגיל הנעורים הצטרף לתנועת נוער יהודית, שבזה לחיי הכרך ולגינוני הבורגנות. הם הרבו לצאת לטיולים רגליים ארוכים ולעשות קומזיצים סביב מדורה. בואו של רב צעיר לתנועה הביא לשינוי עמוק בתודעתו היהודית של הנער ראובן. הוא החל להתקרב למורשת היהודית, ללמוד עברית ואף נרשם לבית-המדרש הגבוה למדעי היהדות במטרה להיות מורה. לפרנסתו הצטרף כמורה ומחנך לכפר נוער יהודי אליטיסטי, בו לימד עברית ותולדות-ישראל וארגן פעילויות חברתיות, אמנותיות, מוסיקליות וספורטיביות. עם עלייתו של היטלר לשלטון גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ-ישראל. הוא שמע משליח מהארץ על מפעל עליית-הנוער מגרמניה, והתקבל כמדריך לאחת הקבוצות העומדות לעלות ארצה. יחד עם רחל, אשתו הראשונה, עבר לחוות הכשרה של ה”חלוץ” על-יד ברלין, שם התנסו בעבודה חקלאית וחיי קומונה. הקבוצה נועדה לקיבוץ אפיקים. בדצמבר 1934 הגיעו ראובן ורחל עם 20 נערות ונערים, חברת נוער א‘, לאפיקים, כשרוב החברים ישבו עדיין בחצר-כנרת. כאן החליטו להקים את ביתם וכאן נולדו ילדיהם חן וזוהר. בשנים הראשונות עבד ראובן כמדריך נוער, בשילוב עם עבודה במספוא. כשדובר על הקמת בי”ס מקומי באפיקים, החליט לעבור להוראה, והתעקש על לימודים באוניברסיטה. הוא לימד בביה”ס באפיקים ואף ריכז אותו מספר שנים. אחר כך עבר ללמד בביה”ס המקצועי. בגיל 60 יצא בשליחות הקיבוץ לרכז את מחלקת ההשכלה הגבוהה של התנועה הקיבוצית, ולימד במכללת עמק-הירדן. כל השנים היה פעיל כחבר בוועדות ומילא תפקידים. היה מרכז ועדת תרבות, ועדת חברה וועדת ערעורים. תוך כדי עבודתו החינוכית ותפקידיו החברתיים, כתב את עבודת הדוקטורט שלו בתולדות ישראל בעת-החדשה, וקיבל את תואר הדוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים. כמו כן, פרסם ספרים ומאמרים, פרי יצירתו בנושאי ההיסטוריה היהודית. לאחר מותה של רחל אשתו ממחלת הטיפוס, נשא ראובן לאישה את גילה, חניכת חברת נוער ג‘. לאחר שנפרדו דרכיהם, הכיר את חנה במפגש מוסיקלי. הם נישאו ונולדה להם בתם שושי בנוסף לחגי, בנה של חנה מנישואיה הקודמים, שאותו גידל ראובן כבנו לכל דבר ועניין. המוסיקה הייתה מתחביביו המועדפים של ראובן מאז ימי נעוריו. הוא ניגן בפסנתר ובגיטרה. בתזמורת הקיבוץ המפורסמת של לובה רביץ ניגן בפגוט, אך התחביב המרכזי של ראובן היה הספורט. עוד בשנות ה-80 שלו, המשיך להשתתף במרוץ הקפת התבור, צליחת הכנרת, צעדות רבות, ובפעילות גופנית יומיומית. מכות קשות וכאובות ספג ראובן בחייו כששכל את בנו חן בקרב עם מחבלים בדרך לאילת, ואת בתו זוהר שנפטרה ממחלה ממארת, ואם את נכדו. השכול ליווה אותו כצל, אך לא עצר את פעילותו, התעניינותו והשתתפותו בעשייה המתרחשת סביבו. בשנת 1993 זכה לקבל את פרס מועצת עמק-הירדן כ “ציון הוקרה על מפעל חיים במחקר והוראת תולדות-ישראל, בהערכה לתרומה לפתיחת שערי הקיבוץ בפני ההשכלה הגבוהה, וסלילת הדרך לשילוב פעילות אקדמית וחברות פעילה בקיבוץ, במוסדותיו, בוועדותיו, ובמסגרותיו החינוכיות והתנועתיות”. שנים רבות צעדו ראובן וחנה יחד, יד ביד ולב בלב, בנתיב חייהם המשותף. בסוף הדרך עמדה חנה כסלע איתן לצידו. דואגת, תומכת, מסייעת ומטפלת, כשהיא מגייסת עצמה בכוח אדיר ובאהבה רבה, עד לפטירתו של ראובן, והוא בן 102 . הניח: אישה – חנה, בת – שושי, וחגי (בנה של חנה), נכדים, נינים ובני-משפחה. יהי זכרו ברוך.