דף הנצחה לקן (קונשטאדט) אני ז”ל (31/01/1918 – 08/03/2011) ( – ב אדרב תשע”א )
שם האב: בנדיקט. שם האם: לוצי. התקבלה לחברות בשנת 1955. אני נולדה בוינה שבאוסטריה בשנת 1918, להוריה לוצי ובנדיקט לבית קונשטאדט. בשנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה, הצליחה לברוח לאנגליה בעזרת תעודת גננת שהייתה לה ובגינה ניתנה לה אשרת כניסה. המשפחה שנשארה מאחור לא שרדה את השואה. באנגליה פגשה אני את בעלה הראשון, אוטו, ושם נולדו שני ילדיהם – מייק וגֵ‘נִי, לימים – מיכל. בעקבות עבודתו של בעלה, עברה המשפחה לקנדה, וכשנפטר אוטו, נותרה אני לבדה, אלמנה צעירה ושני ילדיה הקטנים, יתומים מאב אהוב ואוהב. כחניכת תנועת “תכלת-לבן” החליטה כי הגיעה הזמן לעלות לישראל ולהצטרף לקיבוץ אפיקים, בו היה חבר אחיה אלי קונשטאדט . בקיץ 1954 הגיעה אני לאפיקים. בשנת 1955 ארעה תאונת דרכים בה נספה אלי ז”ל, אחיה האהוב של אני, בהותירו את מלכה אשתו אלמנה צעירה, ובתו הפעוטה והאהובה אורלי, יתומה מאב. אני השתלבה בעבודה בחינוך. עבדה בגן והמשיכה עם חניכיה עד לכיתה י”ב. עם הזמן הכירה את איזיה קן שהתאלמן, נישאה לו והקימה לה מחדש בית ומשפחה חמה. במשך שנים ליוותה אני את “המתנדבים” באפיקים במסירות ודאגה, וגם בעבודה זו ראתה מעשה חינוכי וערכי חשוב. לאחר מכן השתלבה בעבודה בבישול. כשחלה איזיה, טיפלה בו במסירות רבה. לאחר שנפטר, הקדישה שעות רבות מזמנה לביקורי חולים ב”בית-אשלים”, מתוך הבנה ושותפות עם כאבם ובדידותם של הנמצאים בו. אף בערוב ימיה שמרה אני על עצמאותה ויכולותיה. הרבתה ללכת ברגל ולא התפתתה לרכיבה באופניים או בקלנועית. אהבה ללכת ולראות את הטבע הירוק מסביב, לשמוע קולות ילדים משחקים ולהיות מודעת למתרחש בחצר. הילדים גדלו, הקימו משפחות משלהם, ואני רוותה נחת מנכדיה וניניה אותם אהבה יותר מכל, ובהם התגאתה מאד. אני אהבה את החיים בכלל, ואת החיים באפיקים בפרט. מיכל, בתה האהובה המתגוררת במבוא-חמה, שמרה איתה על קשר רצוף והדוק, מלא רוך ומסירות גדולה. מיכל ליוותה בנאמנות את אני בתמיכה ובהתמדה בכל שלבי ההתבגרות וההזדקנות שלה ועמדה שם לצידה ככל שיכלה להעניק ולסייע לאימה, ואני המשיכה עד ימיה האחרונים ללוות את מיכל, ילדתה האהובה, בדברי ההומור והחוכמה בהם התברכה. אני נפטרה בהיותה בת 93 . הניחה: בן – מייק, בת – מיכל, נכדים, נינים ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.
