רפפורט זהבה ז”ל

דף הנצחה לרפפורט זהבה  ז”ל   (24/07/1907 – 01/01/2007)     (  –  יא טבת תשס”ז )

שם האב: צבי. שם האם: לאה. חברת הקיבוץ משנת 1943 זהבה נולדה בעיירה רוסית על גבול גרמניה. גדלה במשפחה אמידה, חילונית וציונית, בעלת משק חקלאי מצליח. כנערה הצטרפה לתנועת “החלוץ”. יצאה להכשרה בחווה בה התארגן גרעין של חניכי תנועת “גורדוניה”. בנו של בעל החווה היה משה, וההיכרות עימו הפכה לקשר אהבה גדול. הם נישאו ועלו לארץ בשנת 1926, במסגרת העלייה הרביעית, והתיישבו בכפר שוני, בפאתי המושבה בנימינה. היו חלוצים אמיתיים. ייבשו ביצות ונטעו את היער בחדרה. אח”כ עבר משה לעסוק בבניין והיה רכז קבוצת בנייה. בשוני נולדו שני ילדיהם, אורי הבכור ונילי. החיים היו קשים, אך הייתה אמונה, היה חזון, והייתה אהבה ובטחון שאפשר להתגבר על הקשיים ולהצליח. ואז, ניחתה מכה אנושה על המשפחה הצעירה. הבעל משה נפטר בדמי ימיו. נילי הקטנה בקושי הייתה בת חצי שנה. זהבה נותרה לבדה עם שני ילדיה ועולמה חרב עליה. חברים שהיו באפיקים בהכשרה מוקדמת, המליצו לה לעבור לקיבוץ. באמצעות בא-כוח המרכז החקלאי, החבר הרצפלד, פנתה זהבה לאפיקים להתקבל לקיבוץ כאם חד-הורית. היה חשש והיו וויכוחים אך בסופו של דבר, נתנה אפיקים את תשובתה החיובית והאם ושני ילדיה השתלבו, היכו שורשים באפיקים וצמחה משפחה לתפארת. בקיבוץ עבדה זהבה בעיקר כמטפלת במשך שנים רבות, ובמטבח. כשהוקם מפעל “חמד”, הייתה זהבה מהראשונים שהצטרפו אליו, והתמידה בעבודתה זו לאורך שנים. אכן, כל עוד יכלה זהבה לעבוד, הייתה מאושרת, אך משבגד הגוף והבריאות נפגעה, ניטל ממנה טעם החיים. משפחתה עטפה אותה בחום לאורך שנים, במסירות נוגעת ללב, עד הסוף. תיזכר כאישה צנועה ומופנמת. ישרה, חרוצה, מאמינה אדוקה ב”דת העבודה”. נעימה וטובת מזג במגעיה עם החברים. מוכנה תמיד לעזור לזולת. משפחתה הייתה מרכז חייה. מסירותה ואהבתה לילדיה, לנכדיה ולניניה לא ידעה גבולות. הניחה: בן – אורי, בת – נילי, נכדים, נינים ובני-משפחה. יהי זכרה ברוך.