דף הנצחה לשליט דן ז”ל (09/02/1931 – 21/04/2018) ( כב שבט תרצ”א – ו אייר תשע”ח )
נולד באוסטרליה, מלבורן
שם האב: לואיס שם האם: סופי
עלה לישראל בשנת 1957 התקבל לחברות בפברואר 1962
דן נולד בשנת 1931 במלבורן שבאוסטרליה להוריו סופי ולואיס לבית פרינץ שהיגרו לאוסטרליה מאירופה, למצוא בה חיים חדשים ושלווים. הם ניסו לשמור את הבית היהודי המסורתי. הם דיברו ביניהם יידיש, אך עם הילדים דברו אנגלית. ביקרו בבית הכנסת בחגים הגדולים וצמו ביום כיפור.
הקהילה היהודית המקומית הייתה מבוססת, פעילה, עם זיקה ציונית. דן העיד על עצמו כי היה ילד שובב, ובביה”ס הסתבך לא פעם עם הילדים “הגויים” שפגעו והעליבו והלכו מכות. גם באוסטרליה הסובלנית היו גילויי אנטישמיות, אך אמו דאגה להקנות לדן ולאחיו את הכרת הזהות היהודית וחינוך לאומי ליהדות גאה. לאחר סיום ביה”ס התיכון למד באוניברסיטה ספרות ופילוסופיה והצטרף לתנועת “ביתר”. כשטובעה האנייה “אלטלנה” בארץ, התאכזב דן מאד מהתגובה המינורית של ההנהגה הביתרית המקומית למעשה הנורא ההוא, והחליט לעזוב את “ביתר” ולהצטרף לתנועת “הבונים”.
כשיצא להכשרה לקראת העלייה לארץ, שינו ההורים את דעתם וביקשו לעקב אותו מלממש את החלטתו, אך דן היה נחוש בדעתו.
בשנת 1951 הוא עלה לארץ עם גרעין שהצטרף לקיבוץ כפר-הנשיא. כאן הסתבר לדן שלהיות חלוץ בקיבוץ זאת משימה לא פשוטה בכלל. העבודה החקלאית המפרכת, החמסין הישראלי הבלתי אנושי, והאסטמה שלא אפשרה לנשום שברו את רוחו.
הוא חזר להוריו שבאוסטרליה. חברי התנועה עשו עליו חרם. אמרו שהביא עליהם חרפה.
הוא עזב את התנועה, אך לא את החלום הציוני. עבר לסידני והחל ללמד אנגלית את המהגרים שבאו לאוסטרליה, ואז הבין כי אפשר לעשות עלייה, לאו דווקא לקיבוץ וללמד אנגלית בישראל.
בשנת 1957 חזר לישראל, והחל ללמד אנגלית בבי”ס בתל-אביב. אז שמע שמחפשים מורה לביה”ס מקצועי בקיבוץ אפיקים, והוא הלך על זה. “חיפש אתונות – ומצא מלוכה”.
“יום בהיר אחד – סיפר דן, פגשתי בנערה שמנמונת, בלונדינית וצחקנית, שרצתה ללמוד אנגלית בחוג שקיימתי בקיבוץ. קראו לה רינה. ראיתי מיד שהיא לא מסוגלת לתפוס את השפה במסגרת החוג, אז הצעתי לה שנתחתן, ונמשיך ללמוד אנגלית באופן פרטי”…
“רינה לא למדה אנגלית, אבל היא זכתה בבעל נהדר” – העיד דן.
הם התחתנו והקימו את ביתם באפיקים, וכאן נולדו בנותיהן יעל ונילי.
דן לימד אנגלית בביה”ס המקצועי ובבית-ירח, העביר חוגים לחברים בקיבוץ, הדריך אולפן נוער ועבד בתנועה כאחראי על השתלמויות מורים לאנגלית.
ריכז את ועדת הקליטה בקיבוץ ואת ועדת הדירות והיה פעיל ומעורב באירועים חברתיים ותרבותיים. שר, רקד, הצחיק, והיה מלא הומור ושמחת-חיים. טוב היה לדן במסגרת המשפחתית החמה והאוהבת, וטוב, מעניין ומאתגר היה לו בביתו הקיבוצי באפיקים.
בשנת 1969 נענה לאתגר נוסף ויצא עם המשפחה והבנות הקטנות לשליחות בסינסינטי שבארה”ב. השנים שאחרי מלחמת ששת-הימים העירו את הקהילה היהודית המנומנמת מאדישותה ודן ניסה להקים מסגרות פעולה שיעסיקו את בני הנוער היהודי ויקרבו אותם אל הציונות ואל מדינת-ישראל. בעצם היה עליו ליצור יש מאין. זה לא היה קל. היה מתסכל. אבל היה מאתגר. אחרי שנתיים הם חזרו לקיבוץ.
חזרו בשמחה הביתה. דן טען כי השאיר את חותמו והוא זכור לטוב. דן חזר ללמד אנגלית בבית-ירח, להיות פעיל בתנועה והשתלב מחדש במערכת.
ואז בא המהפך. דן חלה, עבר ניתוח בראשו וכתוצאה מהניתוח, נשאר משותק בצדו השמאלי של גופו.
החיים שאחרי כבר לא היו אותו דבר. דן נלחם על עצמאותו. פיתח תוכנה אישית ללימודי אנגלית והיה נותן שיעורים פרטיים לתלמידים. הוא שמר על העניין והאכפתיות שלו לגבי כל מה שקורה בקיבוץ ובמדינה בכלל. הערוץ האהוב עליו בטלוויזיה היה ערוץ הכנסת. היה לו חשוב לדעת כל הזמן מה קורה, והייתה לו דעה וביקורת נוקבת על ההתרחשויות. גם משדרי הספורט השונים זכו לרייטינג מכובד מצדו. יחד עם רינה אהבו לשמוע מוסיקה קלאסית, וכל הזמן שמר על חוש הומור שליווה אותו גם בימים הקשים.
בינתיים התרחבה המשפחה. הבנות הקימו משפחות משלהן, ונולדו הנכדים. דן ידע ליהנות מהאווירה המשפחתית החמה שעטפה אותו, גם בתנאים המגבילים שהיו מנת חלקו. אהב אותם מאד, היה גאה בהם, בהישגיהם. ראה בהם התגשמות חלומותיו. מותה של רינה הנחית מכה קשה וכואבת עד מאד למשפחה כולה ולדן במיוחד. רינה שהייתה “מלכת המשפחה”, שעל פיה “נשק דבר”, הרוח החיה והמחייה לסביבתה, הדואגת ומסדרת, תומכת ומנהלת, שאף פעם לא היה משעמם בחברתה – השאירה אחריה חלל ריק שלא ניתן היה למלא אותו. היו געגועים, וחסר גדול.
בשנים האחרונות, הקושי נעשה קשה יותר. הראש נשאר צלול והמחשבה בהירה כשהייתה, אך בגידת הגוף כרסמה, וכשבאה הנפילה האחרונה, עצם דן את עיניו ואמר די לכאב. סבלתי די. לא עוד. הגיעה העת למנוחת עולמים, למנוחה נכונה. דן נפטר בהיותו בן 87 שנים .
56 שנים היה חבר בקיבוץ אפיקים.
הניח: בנות – יעל ונילי, חתנים, נכדים ובני משפחה.
יהי זכרו ברוך
