שמשון מנשה  ז”ל 

דף הנצחה לשמשון מנשה  ז”ל   (06/07/1918 – 21/10/2011)     ( כו תמוז תרע”ח  –  כג תשרי תשע”ב )

שם האב: שמשון. שם האם: זילפה. חבר הקיבוץ משנת 1951 מנשה נולד בשנת 1918 בהודו, להוריו שמשון וזילפה דיגהורקר. המצב הכלכלי בבית היה טוב. שפת הדיבור בבית הייתה מאראתית, השפה המקובלת בקרב עדת “בני ישראל” בהודו, וכן השפה האנגלית, בהשפעת המנדט הבריטי שהיה אז בהודו. הוריו היו שומרי מסורת ואימו שהייתה מורה מוסמכת, הכירה את כל התפילות היהודיות. גם את התנ”ך ידעה על כל ספריו, מה שקרב את מנשה גם אל השפה העברית. הוא למד שלוש שנים מדעי הרוח באוניברסיטת בומביי ועבד כמורה בבית ספר תיכון. עם הקמתה של מדינת-ישראל התעוררה בקרב יהודי הודו השאיפה לממש את לאומיותם. מנשה שראה בתנ”ך תורת-חיים ורצה ללמוד אותו בשפתו המקורית ולא מתוך תרגומים, הצטרף לקבוצת חלוצים שהכינה את עצמה לעלייה לארץ. בשנת 1950 עלו החלוצים ארצה וחלקם הגיעו לקיבוץ אפיקים. בשנים הראשונות בקיבוץ לימד מנשה עברית בחברות נוער וגם עולים חדשים וכן נתן שיעורי עזר באנגלית. יותר מאוחר השתלב בעבודה ב”קלת”. את רבקה, האישה שאיתו, הכיר מנשה עוד בהודו, אך היא לא הצטרפה אליו עם עלייתו ארצה. יותר מאוחר הזמין אותה לאפיקים והיא נעתרה לו ובאה אחריו. כאן הם נישאו והקימו את משפחתם ונולדו ילדיהם אלי, עינת ואירית. מפעל חייו של מנשה היה חיבור מילון מאראתי-עברי בן 18 אלף מילים במטרה להקל על העולים החדשים יוצאי הודו את קליטתם בארץ. את עבודתו זו עשה בחריצות ושקדנות ובצנעה רבה, ולה הקדיש את מירב זמנו הפנוי. באותה תקופה עבד בעמדת השמירה בשער-הקיבוץ, מה שהקל עליו לשלב חלק מעריכת הפרויקט גם במסגרת העבודה. בשנת 1988 נבחר מנשה ע”י הארגון הארצי של יוצאי הודו ל”יקיר העדה”, ובנוכחות שר החוץ דאז שמעון פרס ושר הקליטה יעקב צור, היה אורח הכבוד בפסטיבל זמר ומחול הודי בבנייני האומה בירושלים, ובמעמד זה הודו לו על תרומתו הרבה למען העדה לאורך שנים. מנשה היה יהודי מאמין בדרכו שלו והקפיד לברך את באי ביתו באמונה כי הברכה מקרינה מטובה על המבורך. בנוסף לכך ראה מנשה משמעויות נסתרות באותיות הא‘-ב‘ העברי ועסק בציורים המורכבים מפסוקים שונים מן המקורות, כמו למשל התאמת מילות ברכת הכוהנים לכפות הידיים כשהברכה נותנת את המסגרת של נשיאת הכפיים המקובלת, או ציור מנורת שבעת הקנים מפסוקי התפילה ועוד. אורח חייו של מנשה היה צנוע מאד עד סגפני. הוא הסתפק במועט והאמין בהרמוניה המנצחת שבין האדם, גופו ונשמתו, ובין הטבע שמסביבו והרוח שמעליו. שנים ארוכות לא ראה רופא ולא נטל תרופות כלל בטענה שהן מרעילות את הגוף ופוגעות בתפקודו הטבעי. כשכהו עיניו וכבדה שמיעתו, התחבר יותר ויותר אל העולמות שמעבר לחושים, במחשבה, בהגות ואולי אפילו בחלומות, עד שיצאה נשמתו אליהם ונסגר מעגל חייו. בשקט ובצנעה חי את חייו ובשקט וצנעה הלך לעולמו והוא בן 93 במותו. הניח: אישה – רבקה, ילדים: אלי, עינת ואירית, נכדים ובני-משפחה. יהי זכרו ברוך.