דף הנצחה לשפירא טוביה ז”ל (12/11/1923 – 02/01/2008) ( – כד תשרי תשס”ח )
שם האב: אייזיק. שם האם: דבורה. חבר הקיבוץ משנת 1953 טוביה נולד בשנת 1923 בבוקרשט שברומניה. בית יהודי חופשי בסביבה של גויים. כשהיה טוביה בן 17, פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא גורש מהגימנסיה והמשפחה נשלחה למחנה ריכוז. הוריו של טוביה נפטרו מרעב ומחלות. הוא עצמו עבד כקברן במחנה. בשלב מסוים, הצליחו הוא ואחיו לברוח מן המחנה. נדדו בין כפרים, בשלג ובקור, קיבצו נדבות, ישנו בשדות וברפתות, תומכים אחד בשני וכך שרדו. בסוף שנת 1944 חזר טוביה לבוקרשט. התחיל לעבוד ולשקם את חייו. פגש את ליקה, אהבת חייו, ויחד החליטו לעלות לפלשתינה. הם עברו לאיטליה, שם התחתנו, ובמסגרת עלייה ב‘ הפליגו ארצה, כשליקה כבר בחודש החמישי להריונה. האונייה נתפסה ע”י האנגלים והובלה לקפריסין. לאחר שלושה חודשים הצליחו לקבל שחרור, לעלות ארצה ולהגיע למחנה המעבר בעתלית. כעבור יומיים נולד בנם בכורם עזי. המשפחה עברה לקריית-חיים. טוביה גויס מיד ל”הגנה” ואח”כ לצה”ל. השתתף בקרבות מלחמת העצמאות. כשהשתחרר, החל לעבוד בבניין. נולד הבן השני דובי והחיים נכנסו לשגרה. במפגש ידידים מקרי, שמע על התנועה “מהעיר אל הכפר”. יחד עם קבוצה של חמש משפחות הגיעו לקיבוץ אפיקים וכאן סוף-סוף מצאו להם בית. טוביה אמר: “יש לנו פה הכל. תרבות, ספורט, חינוך מעולה והרבה חברים…” כאן, באפיקים, נולדה הבת הצעירה – רחל‘ה. בשנים הראשונות השתלב בעבודה במספוא. אחרי המספוא נבחר לסדרן עבודה ומילא את התפקיד הקשה במשך שנה שלמה. אח”כ השתלב בעבודה בקלת, כאחראי על כל מערכת הקיטור במפעל, והתמיד בעבודתו זו מעל ל-20 שנה. על כך זכה להערכה רבה , על מסירות ללא גבול ובקיאות בנושא. הומלץ להגישו כמועמד לפרס העובד המצטיין. כשנפתח המרכז הקהילתי, שימש טובה שנה אחת כאחראי על האולם, ואח”כ עבר לעבוד בחשמליה. גם שם התבלט בנכונותו לבוא לקראת החבר הזקוק לעזרה. כשהגיעו הטלוויזיות לבתי החברים, היה האחראי להן. אחרי העבודה היה טוביה איש רעים להתרועע. הרוח החיה בכל מפגש חברתי. שותף פעיל בחגים, בחתונות ובשמחות. ה”באר-מן” האולטימטיבי, בעל חוש הומור, עם מטען בלתי נדלה של בדיחות ממזריות ושמחת חיים מדבקת. מותו הטראגי של הבן עזי היה מכה אנושה לטוביה ולמשפחה כולה. ועם זאת, ניסה תמיד לראות את הצד היפה של החיים. הילדים גדלו ובנו את ביתם במרחקים וטוביה וליקה טיפחו את הקשר המשפחתי והזוגי שלהם, באור ואהבה. כשליקה חלתה, נשא אותה טוביה על כפיים, והתמסר אליה בכל ליבו מאודו. ברגעי החלמתה יצאו השניים לטיולים רגליים, נסעו בקלנועית הזוגית שלהם ועבדו יחד ב”חמד”. מותו היה כל-כך בלתי צפוי ופתאומי. הניח – אישה – ליקה, ובנים – דובי ורחל, ונכדים. יהי זכרו ברוך.
