אסאו דניאל  ז”ל 

דף הנצחה לאסאו דניאל  ז”ל   (06/02/1912 – 29/03/2015)     ( טו שבט  –  ט ניסן תשע”ה )

שם האב: יצחק שם האם: שמחה התקבל לחברות בקיבוץ בשנת 1947 דניאל נולד בט”ו בשבט בשנת 1921, בסלוניקי שביוון. בן יחיד להוריו שמחה ויצחק. גדל בבית יהודי מסורתי. בני המשפחה דיברו לדינו ותרמו לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל. דניאל למד בבית ספר יהודי דתי. למד עברית וקריאה בטעמי המקרא. ילד נאה וחסון היה, עם תבונת כפיים. אהב לעקוב אחרי בעלי מלאכה ואומנים בעבודתם וחלם להיות כמותם. כשפלשו הגרמנים לסלוניקי במלחמת העולם השנייה, “נטרפו הקלפים”. לאחר 7 ימים ברכבת משא צפופה, הגיעה המשפחה עם עוד יהודים אל “שער-הגיהנום” במחנה אושוויץ, שהכתובת עליו הבטיחה ש”העבודה משחררת”. למזלו של דניאל הוא נשלח לעבוד באורווה ולטפל בסוסים, מה שאיפשר לו מפעם לפעם לגנוב כמה תפוחי-אדמה שנועדו למאכל הסוסים. הרעב היה כה נורא ששווה היה להסתכן בעונשים האכזריים שהוטלו על כל מי שנתפס. לאחר המלחמה לא חזר דניאל לסלוניקי. הוא הבין כי אין לו לאן לחזור. כל משפחתו נספתה בשואה, ובאותה העת, התחוללה ביוון מלחמת אזרחים. הוא נסע לאיטליה כי שמע על התארגנות של יהודים פליטי השואה, לעלות לארץ-ישראל. הוא הגיע לארץ בספטמבר 1945 במסגרת העלייה הבלתי-לגאלית. אנשי הפלי”ם הורידו את האנשים בסירות אל החוף ופיזרו אותם בין בתי התושבים. אחר כך נשלחו האנשים כקבוצת הכשרה לקיבוץ איילת-השחר. כמה חודשים מאוחר יותר הגיעה לשם קבוצת מעפילים נוספת מיוון וביניהם הייתה רֶנֶה. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. הזוג הצעיר החליט להתחתן עוד בטרם ידעו היכן יבנו את ביתם. הם עברו לכפר-גלעדי, שם נולדה בתם הבכורה שמחה. לאחר זמן קצר עברו לאפיקים, כאן התגוררה אחותה של רנה, לילי רוסו. הם החליטו לנסות וראו כי טוב. באפיקים בנו את ביתם וכאן נולדו בנותיהם: נילי, אילת ומיכל. דניאל אהב את חיי הקיבוץ. עבודה קשה לא הרתיעה אותו. תנאי החיים הצנועים התקבלו באהבה. הוא השתתף בקרבות מלחמת השחרור בעמק ובגליל-התחתון. נפצע בקרבות, וחזר וסיפר על כובע הפלדה שחבש, שספג פגיעה ישירה של כדור ערבי, אך הגן על ראשו ובכך הציל את חייו. המשפחה הייתה תמיד בראש מעייניו, סמל לניצחונו במלחמתו על החיים. במשך השנים עבד דניאל בחקלאות, בענף המספוא. חרוץ היה, אחראי ומסור. משם עבר לעבוד עם ירוחם כהן ז”ל במשק הילדים, בפינת-החי של בית הספר. לימד את הילדים לרתום סוס לעגלה ולקצור בחרמש. לימים – עבר לעבוד ב”חמד”, כאחד מצוות העובדים המתחזקים את הענף ומפעילים אותו לטובת החברים המבוגרים, שמצאו בו מקום עבודה עם ערך מוסף. תוך כדי, כיהן דניאל גם בתפקיד סדרן עבודה בקיבוץ ואף ריכז את ועדת שיפור החדר, שדאגה לריהוט דירותיהם של החברים. בינתיים גדלו הבנות והקימו משפחות משלהן. נולדו נכדים ונינים שהצטרפו למשפחה המורחבת. לא היו מאושרים מהסבתא והסבא, שהרי המשפחה הייתה טעם החיים ומקור לגאווה גדולה. עם הזמן החלו השנים להטביע חותמן בגופו של דניאל. הוא סבל מכאבים שונים ועבר טיפולים רפואיים קשים. רנה, האישה שאיתו, דאגה, טיפלה, עזרה ותמכה. מותה של רנה הכה בדניאל מכה אנושה. בלעדיה איבדו חייו את משמעותם. אחר-כך נפטרה גם שמחה ז”ל, הבת הבכורה, ודניאל הרגיש כי חרב עליו עולמו. כשהתערערה בריאותו, הוא סרב בעקשנות לקבל טיפל רפואי. הוא ביקש למות בביתו, בקן המשפחתי בו חווה חיים יפים וידע אהבה גדולה. הבנות הבינו לליבו וכיבדו את רצונו. ממרחק היו באות אליו שוב ושוב, מקיפות אותו בדאגה, בתמיכה ובחיבוק חם, עד שנפטר, והוא בן 94 שנים. הניח בנות: נילי, אילת ומיכל, נכדים, נינים ובני משפחה. יהיה זכרו ברוך.