דף הנצחה לברודינגר רגינה ז”ל (05/12/1921 – 03/05/1997) ( – כו ניסן תשנ”ז )
שם האב: אברהם. שם האם: חנה. חברת הקיבוץ משנת 1958 רגינה נולדה בשלהי 1921 בעיר טאלומאץ‘. אביה שימש חזן בעירו ואף הייתה לו מקהלה משלו. אמה נפטרה בהיותה תינוקת. בנערותה עזבה רגינה את הבית ועברה ללבוב, שם למדה בסמינר למורות. המלחמה פרצה כשרגינה הייתה בתקופת לימודיה בסמינר. היא כבר לא יכלה לחזור לעיר ילדותה. היא חשה צורך אדיר לפעול, לעשות משהו למען הבריות. לכן הלכה לבית-החולים המקומי והציעה את עזרתה בסיעוד. מראות המלחמה שבאו לידי ביטוי בפגיעות גופניות בלוחמים, זעזעו את העלמה בת העשרים שהגיעה מבית דתי, אך לא עצרו אותה מלהמשיך במשימה שלקחה על עצמה בטיפול בלוחמים הפצועים. במסגרת עבודתה בבית החולים הצבאי, החל מסע נדודיה שנמשך כשלוש שנים. במסע זה כתבה רגינה יומן ובו קטעי דיווחים ותחושות שנרשמו על פיסות נייר-עטיפה של תרופות. בשנות ה-80 חזרה ליומן זה והוציאה אותו לאור. ספר זה זכה להוקרה והתרגשות מצד רבים שקראו בו. רגינה נדדה יחד עם הפצועים. לאן שפונו הפצועים באה אף היא בעקבותיהם, כדי לתמוך בהם. מלבוב עברה לקייב, משם לפולטבה ואחר-כך לסרטוב. זו הייתה תנועה בלתי פוסקת, תחת מטר הפצצות וייסורים. היא ביקשה להגיע לחזית ומבוקשה ניתן לה, וכך הגיעה במאי 1942 לסטלינגראד והייתה שותפה לקרבות היסטוריים בעיר הנצורה, כשהיא מטפלת ללא לאות בפצועים הרבים. מסע הנדודים נמשך ורגינה הגיעה לבית-החולים הצבאי בעיר חלם, שם פגשה בחייל היהודי משה, שנפצע קשה בקרבות. היא טיפלה בו במסירות. במאי 1945 כתבה רגינה ביומנה: “סוף המלחמה ולי אין איש. אני בודדה. מה עלי לעשות עכשיו? הרי תודה לאל, כבר לא יהיו יותר פצועים… לאן עלי לפנות?” סימן השאלה הזה לא נמשך זמן רב. רגינה נישאה למשה, החייל בו טיפלה. בתחילה בנו את ביתם בפולין, בארץ בה איבדו את משפחותיהם. הם הקימו משפחה חדשה והתבססו כלכלית. נולדו הילדים חנה, איציק ויוסי. גילויי אנטישמיות והילדים שלא ידעו יהדות מהי, הובילה אותם לעלייה לארץ-ישראל בשנת 1957. בתחילה גרו בטבריה. חנה הגיעה לאפיקים במסגרת עליית-הנוער. רגינה ומשה החליטו ללכת בעקבות בתם הבכורה וכך הגיעו לאפיקים, בשנת 1958. על התחושות בימים הראשונים בקיבוץ כתבה רגינה: “אושר הוא להימצא בין שווים לך. מישהו קורא לרגשותינו ציונות… ידעתי געגועים לפנים יהודיות כנות, למבטן של עיניים שחורות צוחקות של ילד יהודי. רציתי לצחוק יחד איתם. רציתי לשמוע את צהלתם הרעננה. פשוט רציתי לחיות. להיות אדם ולשאת ברמה את כבוד האדם. ולכן באנו לישראל”. החיפוש אחרי רוח האחווה, אחרי אנשים שרווחים גדולים יותר אינם מטרתם היחידה בחיים, שבמילה “שלום” מתכוונים באמת לשלום הביא אותה ואת משפחתה לקיבוץ. באפיקים עבדה רגינה כמטפלת בילדים, ואחר כך כמטפלת סיעודית. בשנים האחרונות עבדה בספרייה. נעים היה להיפגש עימה ולשוחח איתה על איכותו של ספר. בליל כ”ז בניסן עצמה רגינה את עיניה לאחר מחלה קשה. רגינה , שידעה טוב כל כך לספר את סיפור המלחמה המיוחד שלה, נפטרה בימים בהם עם ישראל מתייחד עם קורבנות השואה, כואב את הסבל והאובדן וזוכר את הגבורה. בת 76 הייתה רגינה במותה. הניחה: בעל – משה, בת – חנהל‘ה, בנים – איציק ויוסי, נכדים ובני משפחה. יהי זכרה ברוך.
