ברונטמן ישי ז”ל

דף הנצחה לברונטמן ישי  ז”ל   (05/02/1944 – 19/10/2016)     ( יא שבט תש”ד  –  יז תשרי תשע”ז )

שם האב: דוד
שם האם: בתיה
התקבל לחברות בקיבוץ בשנת 1974

ישי נולד בשנת 1944 באפיקים, להוריו בתיה ודוד ברונטמן, ממייסדי הקיבוץ, אח ליובל הבכור ולאמוץ הצעיר. הוא למד בביה”ס המקומי, ובתיכון בבית-ירח, והתגייס לצנחנים. כצנחן השתתף במלחמות ישראל, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.
כשהשתחרר מהצבא, יצא לשנת שירות בקיבוץ שדה בוקר הצעיר. באותו הזמן הגיעה טרזה לאפיקים, כשקיבלה את כתובתה של בתיה ברונטמן, השליחה מארגנטינה, שתעזור לה בצעדיה הראשונים בארץ. בתיה אירחה אותה בביתה, וטרזה וישי הכירו זו את זה. טרזה הלכה אחריו לשדה-בוקר, וכשהחליטו להתחתן, חיפשו מקום קטן ואינטימי לחיות בו, לפני שייבלעו בקיבוץ הגדול. הם עלו לתל-קציר, והנוף אל הכנרת שבה את ליבם. בקיבוץ תל-קציר נולד בנם הבכור אלון. אחר כך הם חזרו לאפיקים ובנו כאן את ביתם, ופה נולדו ילדיהם טל, עדי ושחר. מצד אחד היה ישי Old School, קיבוצניק של פעם. צנוע בהליכותיו. מסתפק במועט, שקט, אדיב ומנומס. מצד שני היה אינדיבידואליסט. מחפש את עצמו, לבטא את עצמו, כל פעם במקום אחר, בשטח אחר, בדרך אחרת. הייתה לו תבונת כפיים טבעית, עם רגישות אומנותית. עבד בהתחלה בענפי החקלאות, עבר למסגרייה, עסק בתיקון אופניים. מגיל צעיר התקשר לאורווה, ממלכתו המפוארת של אבא דוד, והיה מטפל בסוסים באהבה ובמסירות, ויוצא לטיולי רכיבה ארוכים בשדות, לבדו, הוא והסוס. כשהיה מציל בבריכה – דאג לסככות הצל מעל בריכת הילדים, להגן עליהם מהשמש הקופחת.
ישי היה גם ספורטאי. סיפרו שהיה כדורגלן קשוח, אך המשחק הקבוצתי פחות משך אותו. כשהכיר את הטניס נשבה בקסמו. הוא פיתח את ענף הטניס באפיקים, יזם את בניית מגרש הטניס, אימן קבוצות של ילדים חובבי טניס, והשתתף בתחרויות רבות, בהן זכה בדירוג מכובד ברמה הארצית.
היה לו ידע כללי רחב בתחומים רבים, ובמיוחד בהיסטוריה ובידיעת הארץ. הוא עבר קורס למדריכי טיולים, ומפעם לפעם הדריך קבוצות מטיילים ברחבי הארץ.
בשלב מסוים הוא יצא מאפיקים ועסק בעבודות שונות, בעיקר בחטיבת עצים. היה לו יחס מיוחד לעץ ולגינון, ולטבע הפתוח בכלל. כל פעם היה מחפש משהו חדש. מחליף מקום. משנה עיסוק. אהב לפגוש אנשים חדשים. היה מוכן ושמח לעזור לאשים שבקושי הכיר, עד כדי נאיביות, ובצנעה.
הוא גם חטא בכתיבת שירים למגירה שבחלקם פורסמו בעלון “ביתנו”.
כשהכה בו הסרטן, לפני כ- 8 שנים, היה נחוש להתמודד כנגדו, בהכרה מלאה, ובנכונות לשאת במחיר הכואב של התהליך הטיפולי הארוך, בניתוחים הקשים והכימותרפיה המתישה. בשנים הראשונות זכה לתקופת רגיעה, עם רמזים אופטימיים לעתיד. אפילו הצטרף לחוג לריקודי-עם ב”ביתנו”. אבל המחלה לא הוכנעה ותקפה שנית. גם קטיעת הרגל לא עצרה את ההתפשטות המחלה הקטלנית.
ישי נפטר בבית-אשלים. הצוות המסור עשה הכל להקל עד כמה שאפשר את ייסוריו. לאורך כל הדרך העצובה והכואבת הזאת, היה עטוף במעגל מחבק, חם ואוהב של טרזה והבנים, דואגים, עוזרים, תומכים ומעודדים. ככה היו רגילים במשפחה כל הזמן. מכבדים את ה”לחוד”, ושומרים על ה”יחד”.
ישי זכה לראות את בניו מקימים משפחות ומרחיבים את הגרעין המשפחתי. הוא רווה נחת מעשרת נכדיו, ובוודאי לקח איתו בדרכו האחרונה את טעמו המתוק והטוב של היחד המשפחתי המלוכד, שליווה אותו עד הרגע האחרון, עד שתמו ייסוריו. בן 72 שנים היה במותו.

הניח: רעיה ואם טרזה, בנים: אלון, טל, עדי ושחר, כלות, נכדים אחים, ובני משפחה.

יהי זכרו ברוך.