דף הנצחה לברנר רות ז”ל (01/01/1920 – 15/04/2017) ( י טבת תר”פ – יט ניסן תשע”ז )
נולדה באוסטריה
שם האב: אליעזר
שם האם: יוזפינה
התקבלה לחברות בקיבוץ בשנת 1938
רות נולדה בראשון לינואר 1920 בווינה שבאוסטריה, להוריה אליעזר ויוספינה לבית ודלר. בת הזקונים במשפחה. המשפחה התפרנסה מחנות הבגדים שלהם, ושמרה על המסורת היהודית באורח חייה: ביקורים בבית הכנסת, קיום החגים היהודיים וצום ביום כיפור. רות התחנכה בגן ילדים עברי, אך למדה בבי”ס ממלכתי, בשפה הגרמנית. בגיל צעיר הצטרפה לתנועת הנוער הציונית “תכלת לבן”, כשהפעילות בתנועה מכוונת לעלייה לארץ-ישראל. נוסף לכך הייתה רות חברה באגודת הספורט “מכבי”, כספורטאית חובבת, המצטיינת בשחייה ובהחלקה על השלג בהרי האלפים. עם סיום לימודיה בבי”ס היסודי, החליטה רות ללמוד מקצוע “שיתאים לארץ ישראל”. היא בחרה בתפירה, ובמשך 3 שנים למדה תפירה אצל חייט מקומי, וכשרצתה להשלים את לימודיה בבי”ס מקצועי גבוה – היה כבר מאוחר מדי. המשטר הנאצי טרף את הקלפים. האחות והאח הבוגרים הספיקו להגר לארה”ב. אחות אחרת נשארה עם אימא, ונספתה בשואה. רות התארגנה לעלייה לארץ. היא יצאה להכשרה, שם התגבש גרעין של חברים, שיועדו ע”י המדריכים שלהם – מולה זהרהרי ואליק שומרוני, לקיבוץ אפיקים. כדי למצות את הזכאות לסרטיפיקטים, המוגבלים במספרם, נישאה רות בנישואים פיקטיביים לדוד זיגלמן, ויחד עם יעל פוגל גוטסמן הגיעו בשנת 1938 לקיבוץ אפיקים. יחד עם חברים רבים אחרים, ביניהם דבורה ברטפלד, מורדי וגרטה פליישמן, נעמי ויינזפט-מדור, אלי קונשטדט ועוד, הם היוו חברה מלוכדת, שנודעה בשם “הכוח וינה”, ושמרה על קשרים חברתיים לאורך שנים – בארוחות שבת משותפות, ובהופעות קבוצתיות בחגים. ההתחלה לא הייתה קלה: קשיי השפה, תנאי חיים היו לא קלים באקלים לא ידידותי. מגורים בסוכות מחצלות וצריפים, ועבודה חקלאית מפרכת. אבל היה יחד חברתי חזק ותומך, והייתה אמונה בצדקת הדרך.
באפיקים הכירה רות את צבי ברנר. אסף ענברי, בספרו “הביתה”, מספר איך “הבחורה החדשה עם הקשת בשיער” תפסה את עיניו של צבי, והוא “חיזר אחרי רות, עד שהיא נתנה לו להוריד לה את הקשת מהשיער”. מיד אחר כך הוא הושלך לכלא עכו עם עוד 42 מאנשי ההגנה, ונידון ל- 10 שנות מאסר. רות כתבה לו במכתבה “אני חולמת על היום שתצא ונתחתן”, וסיפרה לו מה קורה בקיבוץ. יום אחרי חזרתו מהכלא הם התחתנו. “בישיבה על רצפת דירתם, עם חבר שהביא בקבוק יין. זאת הייתה החתונה”.
6 שבועות אחרי שנולד בנם הבכור אליעזר-אלי, התגייס צבי לבריגדה. תחילה שירת בארץ בסרפנד, ואח”כ יצא להילחם באירופה. כשחזר פצוע מן המלחמה “השכיבה אותו רות על המיטה” – מספר אסף – “ואמרה שהיא יוצאת להביא לו משהו. כשחזרה, הגישה לו תינוקת”. זאת הייתה נוגה. תוך כדי מלחמת העצמאות, יצא צבי לשליחות רכש ביטחונית בארה”ב, ורות הצטרפה אליו לאחר כמה חודשים עם שני הילדים. כשחזרו מאמריקה, נולדו התאומים רינה ורן.
בשנים הראשונות בקיבוץ עבדה רות בבננות, אח”כ עברה לעבוד בבית התינוקות. לאחר “אסון מעגן”, בו נהרגה רחל שמוקלר זהרהרי, התופרת של הקיבוץ, נכנסה רות לעבוד במתפרה. במשך שנים רבות התמידה בעבודתה זו, כתופרת מקצועית, טובת טעם וחן, שהלבישה את חברות אפיקים בבגדי חמודות היישר מחוברות “בורדה” המפורסמות. רות הייתה מסבירת פנים ונעימת הליכות, חרוצה, צנועה ומסורה, שאוהבה את עבודתה, ואהבה את יחסי הגומלין עם החברות הנהנות מפרי עבודתה. עם זאת, ציינה רות, “בכל העונות של בציר הענבים והקטיף בפרדס, הייתי יורדת מהעבודה במתפרה, ומשתתפת בבציר ובאריזה”. נוסף לכך נבחרה רות להיות מרכזת הבריאות בקיבוץ, וגם הייתה חברה בוועדות שונות. אך יותר מכל התמסרה רות למשפחתה. יחד עם צבי, גידלו את ילדיהם באהבה ובחום.
רות אפתה עוגות טעימות וטיפחה את הגינה מסביב לבית. בזמנה הפנוי אהבה לקרוא ולשמוע מוסיקה קלאסית. גם קול נעים היה לה, והיא שרה במקהלת “האיחוד”, ובמקהלת אפיקים כמובן, וגם במקהלת “ביתנו” תחת שרביטה של מרים ירדני מבית-זרע.
בינתיים גדלו הילדים והקימו משפחות משלהם. נכדים ונינים הרחיבו את המעגל המשפחתי, והביאו נחת ואושר להורים המייסדים.
מותו של צבי הכה ברות מכה קשה וכואבת. החיים שאחרי כבר לא היו אותו דבר. גם בריאותה של רות כבר לא הייתה אותו הדבר. היא השתלבה בעבודה ובפעילות המבורכת של “סביון”, ונעזרה בטיפולה המסור של לקסמי הנהדרת. את מחלתו ומותו של אלי הבן כבר לא יכלה להכיל.
רות נפטרה בביתה, במיטתה, שבעת ימים ושנים.
בת 97 הייתה במותה. 79 שנים הייתה חברה בקיבוץ אפיקים.
מי ייתן ותמצא לה מנוחה נכונה לצד צבי, בעלה האהוב, יחד עם אלי, בנם בכורם, וימתקו להם רגבי עפרם.
יהי זכרה ברוך.
